לידת עכוז

יעל לוי היא אחת שאפשר לפתוח איתה שני דיונים. אחד תחת הכותרת "מהי קריירה?", והשני תחת הכותרת "מהו צבע קול?". חמישה תקליטים היא הקליטה במשך 22 שנה, ממוצע של תקליט כל ארבע וחצי שנים. בין התקליטים היא נעלמת, מסתגרת, לא מופיעה באיחודים, לא מתארחת במופעי הצדעה. יש בזה גם כוח.

ובכל זאת יש בזה סוג של בעיה. כי התקליט החדש שלה, "חמש", מגיח לעולם שאינו מצפה ליעל לוי. מעבר לזה שהמרחב התרבותי הישראלי הוא קשוח ותובעני, הרי שגם כשמגייסים רצון טוב, קשה לצרכן הממוצע ואף למדווח הממוצע לזכור מי היא, ומה היא בעצם מחלקת.

יציאת התקליט הזה הופכת כך לאירוע מופשט. מעטים זוכרים את תקליטה הקודם, אחרים עדין מאוהבים בתקליטה הראשון. למעטים מדי יש יכולת להכיל את יעל לוי כיוצרת נוכחת. אז נכון, זכותו של אמן לקבוע את הקצב שלו, את התזמון הנוח לו, שבו יגיח מחדש לחפש אור זרקורים, אבל נדמה שאי ציות כה קיצוני לחוקי המשחק יוצא בסופו של דבר בהפסדו של היוצר. כי התקליט החדש הזה מגיח משום מקום. אין לו את הכוח של תקליט בכורה, במקומות הפחות אנינים יצמידו לו בלי מחשבה את המילה "קאמבק" וישאלו "את שרת פעם עם דייויד ברוזה, לא?".

האם קריירה היא מילה גסה? לא, ברור שלא. אבל היא גם אינה חזות הכל. ייתכן שלוי סובלת מאחת הבעיות הקשות של מבצעים ישראלים, שמתקשים למצוא שירים שיתאימו להם. השיטה הרגילה של הפקת תקליט תוך קיבוץ שירים משלל יוצרים היא מלאכה קשה, במיוחד בשוק רווי. מה גם שרוב היוצרים שומרים לעצמם את השירים המוצלחים שלהם ולא תמיד יש להם את הפנאי להנפיק יצירות מוצלחות עבור אחרים.

כבר בשני תקליטיה האחרונים בחרה לוי לא להתפזר, לצמצם את כמות הכותבים כדי להגיע לאחידות. הפעם היא הפקידה את עצמה לחלוטין בידיהם של ורד קלפטר שכתבה את כל השירים והפיקה מוזיקלית ביחד עם גיל סמטנה. עד כאן הדיון הראשון. ייתכן שהקשר הזה, בין לוי לקלפטר, הוא רגע נכון בזמן שכדאי לשתיהן לנצל. הוא מוציא משתיהן את המיטב.

היתרון הגדול של יעל לוי מול יצירתה האיטית והבלתי אסרטיבית הוא בצבע הקול שלה. ללוי יש סוג הגשה מאוד ייחודי. אתה מזהה אותה מיד בצליל הראשון, ואם אתה אוהב אותה זה בהחלט משמח. לוי מגישה את שיריה תמיד מוקטנים, כמעט חשאיים, ובכל זאת נותנת להם נפח ומשמעות. וב"חמש" היא טובה אף יותר מאשר בשני תקליטיה הקודמים, שהיו מעט בלתי אחידים.

יוצא ש"חמש" הוא יצירה שלמה והומוגנית, ובה עשרה שירים יפים, עטופים בעדינות בלבוש רוקי עדין אך לא רך. קולות הרקע שמספקת לוי ביחד עם קלפטר מחדדים עוד יותר את החספוס הקל. זה חספוס שמוציא מהשירים את הטון הנשי מדי, מלווה באינפוף יתר, שאפיין בעבר חלק מיצירתה של לוי. הנה עוד דוגמה לבשלות איטית אך נעימה.

"חמש" הוא כנראה הטוב והשלם בתקליטיה של יעל לוי. כמובן שאם אתם מאלה שעדיין אוהבים לזמזם את "לו הייתי אי ירוק בים" ייקח לכם יותר מרגע להבין שעברו יותר משני עשורים, ולא מדובר במופע שירי סבנטיז. אבל אם סתם תבואו בלי דעות קדומות, מצופה לכם מפגש מחודש שהוא כמעט מפגש ראשון, עם יוצרת שקצת חבל שהיא כל כך איטית.

יעל לוי היא אחת שפועלת לבד. קשה להגדיר אותה ואת ורד קלפטר כ"סצינה". היא מנותקת מכל זמן או מקום. היוצרים שקיבצו קטעים באוסף החדש של חברת התקליטים הירושלמית אק-דק הם בדיוק ההפך. הם סצינה. בעולם זה די מקובל שבסביבה מסוימת, פיזית או נפשית, פועלים במקביל הרבה יוצרים, שמשפיעים זה על זה ומגבשים לעצמם צליל ואמירה. בעולם מה שקורה בדרך כלל, זה שאחד מהם מתממזר על חבריו, מוצא את הדרך לתרגם את הרעיונות של כולם למשהו מאוד מסחרי, ומותיר את חבריו מאחור. על גבו מגיעים להצחלה חלקית עוד כמה. האחרים ממשיכים להוציא דיסקים שזוכים להערכה אבל לא להצלחה מסחרית, ובדרך כלל הם פורשים.

קשה להניח שהסצינה הירושלמית הזאת, שחלק ממשתתפיה גרים כמובן בתל אביב, תביא בקרוב איזה סופרסטאר. ישראל היא מקום קטן מדי בשביל כוכב מאגף האלקטרוניקה האזוטרית, מה גם שיש כבר ליגה של יוצרים יותר מגובשים שהוציאו דיסקים שלמים, כמה מהם תרמו קטעים לאוסף הזה. התוצאה היא שהאוסף, האחיד בסגנונו, הוא יותר תיעוד של מצב רוח מאשר יצירה עצמאית.

זה סוג של גרוב שעונה על צרכי הזמן והרצון להתבטא של היוצרים, וכשזה מצליח, כמו באוסף הזה, זה חמוד ביותר. מה הסגנון? מין אלקטרוניקת פכפוכים מתקתקה מתובלת במעט אלקטרו עדין, אביסלע אייטיז, ובעיקר געגועים לתקליטים של אינו מהסבנטיז ולאלבום הבכורה של דפש מוד. אבל ייתכן שאלה האסוציאציות הפרטיות שלי.

רוב הקטעים בדיסק מוצלחים מאוד, אם כי אחידותם מעלה את החשד שהיוצרים בעצם משכפלים זה את זה, וכמעט אף אחד מהם אינו מצוי בנתיב שיוביל אותו בסוף הדרך ליצירה עצמאית מובחנת. גם קל לזהות מי יותר מיומן (גלברט) ומי פחות. מה שבטוח הוא שזה יפה, ומקורי יחסית, מתכתב נכון עם מוזיקה אלקטרונית בעולם, ואפילו מתקשר בחן (רצועה 5) עם הישראליאנה האהובה, ולא רק בגלל שהוא נפתח במילה חומוס. גם העטיפה מקסימה.

רק הערה אחת. אם כבר הולכים על שם ארכני ויומרני באנגלית, אולי כדאי להתייעץ עם מישהו שיודע לתפעל טוב יותר את השפה, כדי שזה לא יישמע כמו שם של אוסף שרקחו סטודנטים רומנים שגרים רחוק רחוק בהרי הקרפטים הירוקים. גם אם זה ציטוט ישיר מאיפשהו.


* היום (חמישי) תתקיים בגלריה החדשה של הזירה הבינתחומית בירושלים מסיבת השקה לכבוד האוסף החדש של אק-דק, שתכלול הופעות (גלברט, אקיוט, אור בורשטיין ואחרים), תערוכה ועבודות וידאו.