כרוניקה של מוות ידוע מראש

תקראו לי שמרנית, אבל בעוד חלקים משמעותיים מהעם בחרו השבוע באופציה הנועזת – ללכת אל הלא נודע ולקפוץ קפיצת ראש לתוך העולם החדש והלא מוכר של "מיכאלה" - אני העדפתי לשוב אל חיקה החם של משפחת הפיצות המורחבת. זה לפחות מה שחשבתי שאני עושה. אבל לקראת סוף השבוע הראשון של עונת הקאמבק של "אהבה מעבר לפינה", מתחילות לכרסם בי לא מעט ספקות. תתקנו אותי אם אני טועה, אבל אחרי שאתה משקיע בסדרה ימים אינספור של נאמנות חסרת גבולות (101 פרקים זה לא הולך ברגל!), ואז נזרק אל הכפור והבדידות שבין העונות, לא מסתכל ימינה ושמאלה ולא מתפתה חלילה לאיזו זמרת ברים שרמוטה עם פיאה עקומה, אלא רק ממתין בסבלנות אין קץ לסוף הפגרה, המינימום שאתה מצפה לקבל עם שובה למסך הוא תחושה חמימה ובטוחה של חזרה הביתה.

אחרי ארבעה פרקים תמימים מהעונה השנייה של "אהבה מעבר לפינה" אני נאלצת לפסוק בעצב שזה לא מה שקיבלתי. ממש לא. במקום לחזור הביתה, זרקו אותי לאיזה יקום מקביל בו כל מיני אנשים שאני לא מכירה אומרים משפטים נטולי כל הקשר שאני לא מבינה, כמו: "אם אנחנו לא נשיג את הכסף הזה אנחנו נמצא את עצמנו משחקים רמי בקרקעית של הים התיכון כשהכיסים שלנו מלאים בטון, ושמעתי שמזוהם שם לאללה". תאמינו לי שזה לא מה שאתם רוצים לשמוע כשאתם חוזרים הביתה.

אמנם העונה התחילה רק השבוע, ואולי מדובר בקשיי הסתגלות, אבל "אהבה מעבר לפינה" היא כבר לגמרי לא "אהבה מעבר לפינה", אלא כמו החלומות האלה, בהם אתה חוזר הביתה ואף אחד מבני המשפחה שלך לא מזהה אותך. במקום לחזור לשכונה הישנה והמוכרת נזרקנו לעולם זר ומוזר, בו הכל נראה איכשהו דומה, אבל בהחלט איננו כפי שהוא היה כשעזבנו. אפילו חיוך הליפ-גלוס הענקי של שירלי נראה מפחיד.

אחוזים ניכרים מגיבורי "אהבה מעבר לפינה" לא המשיכו איתה אל העונה השנייה, ואלה שעדיין שם מתנהגים כאילו לקו במחלת השכחה. דניאלה לא זוכרת את הדוד משה, יונת לא זוכרת את ד"ר גולדמן, ולשירלי בכלל לא אכפת שטל – שאהבתה אליו זכתה למימוש ראשון בפרק האחרון של העונה הקודמת – נעלם כך פתאום מחייה ונסע לגור עם אבא שלו האקס-מכה באשדוד, ונראה שגם לאמא שלו זה לא מי יודע מה מפריע. האונס המתוקשר של שירלי הפך עבורה ללא יותר מנושא קליל לסמול-טוק עם ידידים משכבר הימים, וגם על היעלמותה הפתאומית של יוליה אף אחד לא מדבר. עדן שכחה שהיא התכוונה לנסוע לספרד, ועושה רושם שגם ליאור כבר לא נמצא בראש מעייניה, אפילו שאלונה כבר לא בתמונה. אה, ונראה שגם מהתוכנית לפתוח עסק של פיצות קפואות ירדו בינתיים.

היחידים שמתנהגים בצורה שפויה, ועדיין זוכרים מי הם ומה הם עשו קודם, הם הגברים לבית דביר: תודה לאל שאמנון עדיין מבואס מעזיבתה של ליסה וזוכר את האסון הכלכלי שפקד אותו, ושליאור עדיין זוכר את אלונה. ובאמת, סצינת הבכי הגדולה של ליאור, אחרי שגילה שאלונה הפילה את התינוק, היתה רגע השיא של העונה השנייה עד כה. ושכשהקליימקס מגיע עוד לפני שיר הפתיחה של הפרק הראשון – בשניות האחרונות של תקציר העונה הקודמת – כנראה שבאמת אין מנוס מהידרדרות.

מאותו רגע ואילך כאילו צעדנו לתוך עולם חדש. ואלה האנשים החדשים שמאכלסים אותו: חתיכונת עלק-פריזאית עם אובססיה מוזרה למיץ תפוזים (מורן גרוס בתפקיד אליאן, בתו האבודה של נתן), צמד קרימינלים דמיקולו שחושבים שליאור עדיין מליאן ומתכננים "לגלח אותו בלי קצף ובלי אפטרשייב" (צק ברקמן ורננה רז בתפקיד קרן ועמי), איש קבע חרמן ואשתו הפקאצה הממורמרת (אסנת חכים ולירון לבו בתפקיד אורית, אחותה של עדן, ויקי, בעלה של אורית שהוא במקרה גם אקס של עדן), ונער ערסוואת שחולם להיות שחקן כדוגל (רן בכור בתפקיד מיקי, אח של גולן). ולא שהנער הרוקד בחדר בתחתונים לצלילי הפרודיג'י כאילו היה במסיבת אסיד ביערות הכרמל הוא חסר חן, אבל האם זה מספיק כדי להיכנס לנעליו של טל?

כנראה שייקח עוד הרבה זמן עד שנוכל לענות בוודאות על השאלה הזאת, ואולי הצורה הכי בריאה להתייחס לכל העניין היא כאילו מדובר בסדרה חדשה לגמרי, שרק במקרה נושאת את השם "אהבה מעבר לפינה". האמת, זה מה שניסיתי לעשות בהתחלה, ואפילו הלך לי לא רע לכמה דקות, אבל אז אליאן הנאווה יצאה ממונית שהסיעה אותה משדה התעופה לשכונה האלמונית, ובאמצע הרחוב היא עצרה בחור ושאלה אותו, בשיא התמימות: "סליחה, אתה יודע אולי איפה יש פה פיצריה?".