דב נבון: "עושים לי רצח אופי"

"אחי הדוב" עוסק בבעיה הישראלית-פלסטינית באופן כה ברור, שמפליא שבגירסה העברית מגלם אלון ברנד את הדוב הראשי, ולא מוחמד בכרי. אחיו של קינאי, יליד צעיר ונמרץ, נהרג במהלך התכתשות עם דוב. קינאי הזועם יוצא לנקום את דמו בדובים השנואים והורג את רוצח אחיו. הכוחות העליונים כועסים על המעשה והופכים את קינאי לדוב בעצמו. כשאחיו השני של קינאי מגיע למקום ורואה את הדוב לצד בגדיו הקרועים של אחיו, הוא מחליט לנקום ויוצא למרדף עיקש אחר אחיו הדוב. בינתיים פוגש קינאי דובון חמוד (נגיד), מתיידד איתו, ועולמם של הדובים שנפתח לפניו אינו מרושע כפי שחשב.

האנימציה יפה ומוצלחת, אך קשה לומר שהיא מרעידה עולמות. בכלל, הסרט מהנה, אך בסיכומו של עניין חמוד ותו לא. הוא בוודאי לא ייזכר הרבה אחרי שהבובות שלו יפסיקו להימכר במקדונלדס. שלוש מהדמויות היותר מרכזיות הציקו לי. ראשון הוא קודה, הדובי הילדון שנצמד לקינאי. מי שראה את הטריילר ל"שרק 2" יודע שתפקיד החיה המדוברת המעצבנת כבר תפוס (על ידי אדי מרפי החמורון), אבל שני במאי "אחי הדוב" כנראה פספסו. קודה הוא דמות משומשת למדי, שבוודאי נוכל לראות גם בחבורה של "פיטר פן" הממשמש ובא, של זאטוט עם חוכמת רחוב, פה גדול ולב רחב. לי עצמי מעולם לא היתה סבלנות לשכמותו. עוד מעצבנים הם צמד האיילים (ריק מוראניס ודייב תומאס) המשמשים על תקן האתנחתא הקומית הלא קומית. אם כבר מכניסים דמויות שאינן קשורות בשום אופן לעלילה, כדאי שהן גם קצת יצחיקו.

המוזיקה בסרט, בדומה מאוד לבדיחות ולמצב רוח באופן כללי, היא לא משהו, ונדמית מעט מחופפת. פיל קולינס, שעשה עבודה מעולה ב"טרזן", מאכזב הפעם עם מילים ילדותיות ולחנים בינוניים באווירת "עכשיו אני מבין שמה-זה כיף לחלוק, נה בה נה נה" (בסגנון אינדי-אפריקאי). לרוב מצליחים התמלילנים של דיסני לשלב בין להיטים משובחים להתקדמות עלילתית מחוכמת, אך הפעם נדמים רוב השירים כעיכובים צורמים, שנועדו לאפשר לסרט להגיע ל-85 הדקות המינימליות.

מתברר שהסרט בנוי בשני פורמטים - כל עוד קינאי הוא בן-אדם, הפריים הוא ביחס של 1.66:1, ועם הפיכתו לדוב נפתח הפריים לוויידסקרין גדול של 2.35:1. למרבה הבושה, לא ברור אם שלי או של המקרין (בדיקה טכנית קצרה מסמנת שככל הנראה שלי), לא הבחנתי בשינוי. מישהו שהיה בהקרנה אחרת באותו אולם אומר שהפריים אצלו התרחב. נסו לשים לב בעצמכם, מי יודע, אולי תקבלו בסוף טורטית כפיצוי.

מה שכן, לטובת "אחי הדוב" ייאמר שהוא אחד הסרטים היחידים מהז'אנר המגובים בסוף מפתיע באמת. אמנם לא נחשפת כאן זהותו של קייזר סוזה, אבל הסיום בהחלט ראוי לתואר טוויסט, ולראשונה בהיסטוריה של דיסני מערער מעט את מעמדה של המשפחה.