אבו הב-הב

בפרסומת חדשה שהופיעה במחוזותינו זה לא מכבר למפעל החמוצים של קיבוץ בית-השיטה, נראית בחורה צעירה וענוגה נכנסת למרכול ומציגה בתמימות את השאלה: "מה השיטה של בית-השיטה?". המוכר ועוד שני גברברים שצצים לעזרו משנסים את האגן ומציגים בפני המשתאה מופע דיסקו- מוות, דורבנים סטייל, במהלכו מושרת ונרקדת לה התשובה. אך אבוי, במהלך הקטע האמנותי נשתלו להם פתאום שני קיטועים בערבית - פעם של גבר ערבי בשפם, ופעם של ערבייה דשנה - המונעים מהנערה לקבל את הנוסחה הסודית של המפעל המיתולוגי על מחמציו. אפי איתם מת מצחוק.

אינני יודע מה קורה במערכת החינוך בימים אלו, אך כשאני חבשתי את ספסלי הלימוד, עודדה האינדוקטרינציה הציונית שעוד ריחפה לה בעוז בין הכיתות המהבילות רטט לא נשלט בכל פעם ששמו של עמק יזרעאל, על נגזרותיו השונות, צץ ועלה לו בחלל בית הספר. "שיר העמק" (בא המנוחה ליגע) של אלתרמן קרע שוב ושוב את מערכות הכריזה; חידונים בדקו מי זוכר בעל פה את מספר הקיבוצים הרב ביותר בעמק הנסתר; גם הבריסטול שאליו הוצמד ציור ישן ובו טרקטור גדול ממדים (או שמה היה זה קומביין?) הפולח תלמים בשדה שקצהו אינו נראה לעין, ותחתיו הכיתובית "חקלאי חורש את שדות העמק", סייע לדמיון שלנו להשלים פערים ולנסוק מעלה-מעלה לעבר אותו חזון אוטופי, אל אותם קיבוצניקים חסונים המסיעים בעגלות מלפפונים וזיתים למפעל הכבישה בקיבוץ בית השיטה וקיבוצניקיות שזופות, פאר הגזע להתגאות, הנוטלות מהן את מיטב התוצרת ומחמיצות אותה עבורנו, העירונים, שאף אנו נוכל להתכבד בכל טוב שפעת הארץ.

כך או אחרת, הזמנים המשתנים הביאו עימם נרטיבים חדשים שהודרו מתוכנית החינוך הישנה, ועם כל ידיעה על הפרטתו של קיבוץ פלוני אלמוני הלך והתחוור שההתיישבות העובדת - אותה אליטה מופלאה בסיפור העל הציוני - זה לא מה שהיה פעם, ושגם אותו עבר ישן וטוב הובנה כך שיתאים למסגרת העלילה ההגמונית.

במסגרת תהליך הפרטתו של הזיכרון הקולקטיבי, בישרו לנו כותרות העיתונים שקיבוץ בית השיטה נתון בקשיים כלכליים ומנהל מגעים למכירת חלקו במפעל החמוצים לקונצרן המזון "אסם". הפרסומת החדשה מעידה, לכאורה, על בעלים חדשים לפס הייצור הקיבוצי. זה כמובן במישור הגלוי וזה בסדר בהנחה שהשתלטות תאגידים על עסקים מקומיים אינה עוכרת את שלוותכם. אולם, במישור הסמוי מסתתר לו סיפור מכוער ומסריח שניחוח בלתי נסבל של פצצות ריח טבעיות, שאותן הפקנו מתרמילי עץ השיטה, עולה ממנו: סיפור של כיבוש ושל ניצול, של השפלה ושל דיכוי.

תווי פניהם של הערבי והערבייה המופיעים בפרסומת לחמוצי בית השיטה מחייכים אל העדשה, כמו אינם מבינים את הפארטייה היהודית שאליה נקלעו בשוגג, אך אין פה שום טעות. הקולינריה הישראלית נהתה תמיד אחר האוכל האותנטי, ומהי הדרך הטובה ביותר לקדם את הזיתים הדפוקים ואת המלפפונים הפיקנטיים אם לא ליצור את האשליה שהמתכון הסודי להכנתם הגיע ממטבחם של אום לטיפה ואבו אחמד? בחיוכם מקפלים השניים את הערבים מ"הזן הטוב", הכנוע, אלה שלא עושים בעיות ושישפתו עבורנו על האש פינג'אן קפה אסלי מלווה בכנאפה דביקה שנדבקת לשיניים ולנשמה.

זהו למעשה הסאב-טקסט העומד בבסיס פרסומת זו והוא בבחינת סימפטום לתופעה רחבה יותר: דימוי הערבי הרע - זה המוכר לנו מיצירות דוגמת "חסמב"ה" - הומר בדימוי הערבי הטוב והצייתן, שבשולי הגלבייה שלו אין שבריה מושחזת, אלא דווקא מטעמים אותם רקח בשולי שדה הזיתים הגזול שלו.

אפשר, כמובן, לבטל בזלזול את הקריאה שלי לפרסומת הקופצנית והלא מזיקה של מפעל בית השיטה ולראות בי נודניק שאיבד לגמרי את חוש ההומור שלו. הדעת נותנת שיימצאו בוודאי לא מעט שאף יעשו כן, במסגרת השיח הישראלי המתחסד ורווי האלימות. אלה שבכל זאת ישהו לרגע את אינסטינקט הצדקנות, החבוי כמעט אצל כל אחד מאיתנו, יבינו אולי שאת השלכות הכיבוש של מדינת ישראל, אי אפשר להשאיר מחוץ לתחומי הקו הירוק. מימי מפעל הכבישה של מתיישבי העמק - אלה שרבב לא דבק בדמותם באותו פוסטר ישן, ושכל רצונם הסתכם תמיד בעבודת האדמה - נראים כעת דלוחים מתמיד.