הפרק "מים כבדים" בסדרת האנימציה מ.ק. 22 נפתח בסוג של פרודיה על הנטייה להתלהבות ישראלית מגוחכת ועיוורת סביב אירועים בעלי חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, אירועים דוגמת שליחת האסטרונאוט הישראלי הראשון לחלל, או שליחת האסטרונאוט הישראלי הראשון שגם יחזור מהחלל. יש להודות, סוג כזה של רגשות גאוות עם סגולה הם הדבר הראשון שמעוררת גם מ.ק. 22 עצמה, ודווקא בקרב הטיפוסים הפחות פטריוטיים שבינינו. כן! סוף-סוף גם לנו יש סדרת אנימציה שלמה, אמיתית ומושקעת, כזו שאפשר לצפות בה, אפילו לצידם של מכרים מאזורים מפותחים יותר של הכדור, וזאת מבלי להיתקף דחף לשלטט אלא דווקא מתוך צורך מענג להסביר בענווה: זה שום דבר, סתם סדרת הומור ישראלית מצוירת.
לייצר סדרת אנימציה סבירה, כולנו יודעים כבר שנים, זה לא דבר פשוט. קרוב לוודאי שזה הרבה יותר מסובך מלהגיד לאסטרונאוט ישראלי: לך תתאמן בבסיס של נאס"א. ובכל זאת, האנשים שעבדו על מ.ק. 22 הצליחו לעשות את זה: האנימציה לא רעה בכלל, לעתים אפילו מבריקה (הרעיון של סדרה שלמה שכל העיגולים בה הופכים למרובעים בהחלט שנון ומקורי), העלילה זורמת ומעוררת עניין, הקולות של הדמויות לא צורמים ומפעם לפעם יש אפילו בדיחה שממש סוחטת צחוק אמיתי בקול.
אבל, ובהחלט יש גם אבל, לפחות על סמך שלושת הפרקים שבהם צפיתי, זה ממש לא מספיק כדי להפיל מהכיסא. מ.ק. 22 רחוקה מלהיות סאטירה חריפה ששוחטת פרות קדושות בדם קר ומשתינה בקשת על כל מיתוס שנותר מתבוסס בדם ההוויה הישראלית והצבאית, כפי שעלה ממסע יחסי הציבור של הסדרה. למרבה הצער, העסק פשוט לא מספיק טוב.
הקצב איטי, ולפעמים נדמה שהאנימטורים כל כך התלהבו מההישגים של עצמם עד שהחליטו שצריך שנתייחד לכבודם עם כל פריים. אבל הבעיה הכי גדולה של הסדרה היא חוסר אחידות תסריטאית. מפעם לפעם מציץ בחטף הומור מבריק שגם מצליח לומר משהו (כמו התחרות המוזיקלית/מוטורית/מאצ'ואיסטית בין שלמה גרוניך לעידן רייכל על חשבונם של האתיופים), אבל רוב הזמן הוא נמוך, והבדיחות נשארות ברמת הצחוקים לחבר'ה, בסבבה, בכיף, בשבת בבסיס.
הבדיחות האלה פשוט לוקחות את הקלישאות הכי גדולות בחברה הישראלית ומציגות אותן כמו שהן, בלי שום עמדה ביקורתית: צוחקים פה על נשים (לא יודעות לנהוג! הא, שנון), נכים (רוצים זכויות, אלה), אתיופים (תמימים והולכים ברגל), רס"רים (טיפשים? וואו!), בדווים (מכינים קפה טוב), רוסים (לא יודעים טוב עברית? קורע). לא שיש לי בעיה עם חוסר פוליטקלי קורקט, אבל גם לזה יש זנים, וזה אחד הנחותים שבהם.
התחושה היא שזה קורה בעיקר בגלל שלמפלצת יש יותר מדי ראשים, שהיא מנסה לירות לכל הכיוונים ולכן נותרת בלי אג'נדה. נדמה שהסדרה הזו מעליבה את כולם כדי שבסופו של דבר כולם ייצאו מרוצים ואף אחד לא ייעלב באמת. יש בזה משהו הגיוני: מ.ק. 22 היא האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל המצויר, וככזו היא נאלצת להיאחז בקירות מהפחד להתרסק. יש לי הרגשה שלפחות לחלק מהאחראים לפרוייקט היו דברים יותר מעניינים להגיד, יותר מובהקים, יותר אמיצים, ואני בהחלט מקווה שזה ישתפר עם הזמן. אולי בעונה הבאה.