מחלבות נינט

"השיר שלנו" מיוחצנת בתור הדרמה המוזיקלית היומית הראשונה בישראל, מה שאומר בעברית, טלנובלה עם שירים אבל מודעת לעצמה. בנוסף לזה, מספקת הסדרה פרודיה בריאה על עולם הבידור ושתי טיפות של מוקומנטרי (מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכוכבים שמופיעים בסדרה בתפקיד עצמם, מורן איזנשטיין למשל). הסדרה מתרחשת באקדמיה לאמנויות הבמה של ירדנה טמיר (עליזה רוזן), תוך הסתלבטות על כל קלישאות הז'אנר והטיפוסים שמאכלסים מקומות כאלה: הקיבוצניק יפה העיניים עם הגיטרה האקוסטית שזה עתה חזר מהטיול במזרח (רן דנקר) , הבת-של שסובלת מעודף ביטחון עצמי ופאסון עלק קוסמופוליטי (אליענה בקייר כבתו של איש ערוץ 2, שמגלם דליק ווליניץ), הסלבריטאית שהולכת ללמוד כדי שייקחו אותה ברצינות (אפרת בוימולד בתפקיד כוכבת ערוץ הילדים וטלנובלה), הדוס הרגיש, ההומו המוחצן ועוד - אתם מכירים את כולם. היחידי שחסר זה צ'ינו.

נקודת ההתייחסות העיקרית בעיצוב הדמויות של "השיר שלנו" הן "כוכב נולד" ו"פרויקט Y". לא רק ההשראה לדמויות לקוחה מעולם האודישנים ותקוות הכוכבו?ת של שתיים מהתוכניות הישראליות המתוקשרות של השנים האחרונות, אלא גם שתיים מהשחקניות: אליענה בקייר, בוגרת הווילה, וכמובן נינט טייב, זוכת "כוכב נולד", בתפקיד נינט לוי. הסרט "הלהקה" מקבל אף הוא התייחסות (אמא של כוכבת ערוץ הילדים, שאותה מגלמת בחדווה חנה לסלאו, וירדנה טמיר היו ביחד בלהקת הנחל), ו"פרויקט Y" עולה שוב כאשר אודי שניר מערוץ 2 משכנע את ירדנה טמיר להכניס מצלמות לבית ספרה כדי לצלם תוכנית מציאות בשם "הכוכבים של ירדנה". היחידי שחסר זה צ'ינו.

ואחרי כל הבילבוליישן הזה עוד יש נינט, שזה כבר עולם אחר לגמרי. כמו כל שאר הדמויות, גם דמותה של נינט מתכתבת עם המציאות, אבל לא במטרה לצחוק עליה, אלא דווקא במטרה לרגש. ובאמת, מה יכול להיות יותר מרגש מסיפורה האמיתי של נינט? כמו בחיים, גם בסדרה קוראים לנינט נינט (אבל לוי במקום טייב) - על כזה שם פצייץ באמת שאי אפשר לוותר - וגם בסדרה היא סינדרלה מקריית גת שהופכת לכוכבת נגד כל הסיכויים, בעזרת הכישרון, היופי והקסם האישי שלה. ואחרי צפייה בשני פרקים אני יכולה לומר עם יד על הלב: לנינט יש את כל אלה בשפע, שתהיה בריאה.

מה שנחמד ב"השיר שלנו" זה שהיא יורקת לבאר שממנה היא שותה בלי להפוך את המים לבלתי ניתנים לשתייה. הסדרה מסתלבטת על החשיבות העצמית של בתי ספר לאמנויות במה, על תרבות הרייטינג, על כוכבי ערוץ הילדים, על יחסי הגומלין בין תעשיית הבידור לתקשורת המקומית, על העולם של ערוץ 2, על היסטריית הריאליטי טי.וי וכו' וכו'. אבל היא לא מסתפקת בלהתכתב עם שלושת הז'אנרים הפופולריים בטלוויזיה שלנו בשנים האחרונות - טלנובלות, תחרויות כשרונות ותוכניות מציאות-– אלא יורדת לפרטים ספציפיים הרבה יותר.

הסדרה עמוסה בבדיחות פנימיות שדורשות התמצאות יותר מבסיסית בתעשיית הבידור המקומית כדי לקלוט ולהבין. למנהלת הקשוחה, למשל, קוראים, כאמור, ירדנה טמיר, שזה כמעט כמו טמירה ירדני, מיוצרות הסדרה (והמפיקה של "כוכב נולד"); גבעון, המנהל האישי והחבר של כוכבת ערוץ הילדים, אומר לצלם פפראצי ש"יובל הבטיח לו שער", והכוונה היא ליובל נתן, עורך מגזין הטלוויזיה "רייטינג"; בכל פעם ש"ים של דמעות" מושמע ברדיו, מישהו מסנן בעצבים, "אוף, עוד פעם השיר הזה!"; ולא בטוח שהיתה כוונה, אבל אפילו בליהוק של גיא זוארץ בתור החבר של אפרת בוימולד יש סוג של ויץ, שהרי בחיים זוארץ הוא החבר של יעל בר זהר, החברה לשעבר של יהודה לוי, החבר של אפרת בוימולד, אתם יודעים.

מצד אחד, סדרה הדורשת מנוי ל"רייטינג" כדי להבין אותה נשמעת קצת בעייתית. מצד שני, אם אתם כבר בקטע של נינט וטלנובלות וכל זה, אין לכם במילא מנוי ל"רייטינג"?