חובת השלטון לדאוג לתנאים שבהם אפשר יהיה לעשות אמנות, לשמר אמנות, להכיר אמנות, להבין אותה ולהשתמש בה כדי להבין דרכה ובאמצעותה את העולם שאליו היא מתייחסת. אין החובה הזו שונה בעיקרון מחובתו לסלול כבישים ולממן את מערכת החינוך. מבין כל הדרכים הקיימות לתמוך באמנות, חלוקת פרסים היא הדרך היותר קלה והפחות יעילה. האמנות מקבלת את התמורה הקטנה ביותר הפרס מגיע בדרך כלל ליוצר מבוסס, שאינו זקוק לתמיכה , והשלטון מקבל את התמורה הגדולה ביותר: הפרס מכבד את אלה שמחלקים אותו ומעניק להם מידה של לגיטימיות ואצטלה של בני תרבות.
חובת האמנים לעשות אמנות טובה. אין לאמנים שום חובה כלפי השלטון. הם אפילו אינם חייבים להתעניין בו. חובותיהם כלפי החברה שבתוכה הם יוצרים אינן נובעות מהיותם אמנים דווקא, אלא מהיותם אזרחים משכילים, בעלי מודעות גבוהה לעולם שבתוכו הם חיים. העמדה האזרחית שלהם מחייבת אותם בין השאר להציג, להסביר ולבקר בעבודותיהם את העולם הזה ואת השלטון המושל בו. העמדה האזרחית שלהם מחייבת אותם להיות ביקורתיים כלפי השלטון, גם כשהוא מבקש לפעמים לכבד אותם או את חבריהם. לפעמים עמדה ביקורתית כלפי השלטון מחייבת לשלול מן השלטון את הלגיטימציה בכל דרך אפשרית. זה אומר שבתנאים מסוימים ראוי ליוצרים להימנע גם מן הטקסים וגם מן הפרסים.
כשהשלטון מחלק פרסים הוא משתמש בדרך כלל בתיווכם של אנשי מקצוע, הבוחרים את היוצרים הראויים לפרס. אנשי המקצוע האלה אמורים להבטיח שהפרס יהיה מוצדק במונחי השדה התרבותי שאליו שייך מקבל הפרס, ולא במונחי השדה הפוליטי שאליו שייכים אנשי השלטון. האוטונומיה היחסית של השדה התרבותי היא אינטרס משותף של היוצרים ושל השלטון. ההון הסימבולי שהיוצרים מקבלים עם הענקת הפרס היה מתאדה אילו היה מדובר בנתינה ישירה מטעם השלטון. היוצרים זקוקים לוועדה המקצועית כדי שתחצוץ בינם לבין השלטון ותאפשר להם גם לבקר אותו בחריפות וגם להתחכך בו ולהתפרנס ממנו בלי לחוש את מועקת הסתירה. הוועדות המקצועיות מספקות לשני הצדדים אצטלה של אובייקטיביות והעדר פניות, וכל אחד מהצדדים נהנה ממנה לפי דרכו.
בתנאים רגילים, המצב הזה מתקבל על הדעת. אבל זה כמה שנים התנאים אינם רגילים. זה כמה שנים השלטון הישראלי אינו ראוי לשום לגיטימציה, גם לא לזו המוענקת בעקיפין ובחסותן של ועדות מקצועיות בתחומים השונים של התרבות והידע. גרשוני ניסה בשנה שעבר ללכת על הסף, להפריד בין השלטון לבין הוועדה המקצועית והחברה האזרחית שמכירה בו באמצעותה. בית המשפט סבר שהפרדה כזו אינה אפשרית, ובפסיקתו גם הפך אותה לבלתי אפשרית. השופטים פסקו שאי אפשר ליהנות מן הפרס בלי לשלם את התמורה בלגיטימציה. בכך התאים בית המשפט את המצב המשפטי סביב פרס ישראל למצב הפוליטי: אי אפשר להתחכך עם השלטון הזה בלי להעניק לו הכרה ולגיטימציה. ומכיוון שלא ראוי להעניק לשלטון הזה לגיטימציה מכל סוג שהוא, לא ראוי לקבל ממנו פרסים. ובמלים אחרות, השלטון הזה נורא כל כך, שלא די לבקר אותו, אלא צריך לנתק ממנו מגע ככל שהדבר ניתן, לעמוד מולו מבחוץ עד כמה שאפשר ובכל הזדמנות. הענקת פרס ישראל היא אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לסמן את השלטון הזה כמוקצה.
* המאמר מתפרסם בגיליון מרץ של כתב העת "סטודיו"