צריך לצלצל פעמיים, ואז לדפוק

האם משוררים עדיין חוצים את חייהם של נערים ונערות קוראי עברית? מרד הנעורים שלי התבטא בנטישת המשוררים הצעירים שהסעירו את בני גילי לטובת המשקל והחרוז של נתן אלתרמן. עברו מאז הרבה שירים ומשוררים בלבי, אבל "אני על אף כל אלה, חי שמים, תמיד קשור אל איזו תנובה מרופטת".

האוסף החדש של שיריו המושרים של אלתרמן בהוצאת מדיה דירקט ורשת ג' הוא נספח לספר "צריך לצלצל פעמיים", שיצא לאור לפני כשנתיים, וחלק גדול מהשירים מופיעים באדיבות רשות השידור, שפעם היתה לא רק שופר של השלטון כי אם לקחה חלק חשוב ביצירה העברית. שיתוף ספריית קול ישראל בפרויקט מסביר אולי את העדפתם של שירים עתיקים וחורקים על פני אלה שצברו מעמד כלהיטים, אלא ששילוב ביצועים נדירים של שירים נשכחים משנות השלושים יוצרים אוסף שהוא בעיקר לאספנים.

למרות שניכר שהעורך גלעד בן ש"ך ביצע עבודת נמלים של איסוף ושיפור איכות הקלטה, נראה כי חובבי הזמר העברי סטייל מאזיני רשת ג' יתבלבלו מהשילוב בין "אוריאנה" המסולסל של אבי פרץ לבס של יוסף גולנד מימי תאטרון "המטאטא" של 1935. עבודת השחזור החשובה נפגמת גם בעקבות השמטת הניקוד בחוברת מלות השירים, שהיא לא פחות מפשע כשבאים לקרוא שירה.

חלק ניכר מהשירים ב"אלתרמן - האוסף" הוא הפסקול של מלחמת 1948. המנוני הציונות, הורה הפלמ"ח וקדושת הפלוגה שזורים ב"מגש הכסף" הטקסי ועד "עד עולם נאהב אותך מולדת, אנו לך בקרב ובעמל". אלה לא מצליחים להתחרות בשירי האהבה, שירי הילדים, שירי הערש ושירי התיאטרון של אלתרמן. כך, לדוגמה, אחד משיאי האוסף הוא "שיר הפונדקאית" בביצוע הדרמטי של חנה מרון עם "הדודאים" ברקע. גם "שיר משמר" החונק בביצוע של חוה אלברשטיין מצליח לשכנע בזכותו לבכורה על פני הביצועים האחרים, וגם מזכיר את ההבדל בין פזמונאי למשורר.

שירים רבים נותרו מחוץ לרשימת ה-93 שבאוסף המחומש. במקום תשעת השירים שזכו לביצועים כפולים אפשר היה לשבץ את "שלום" של מיקי גבריאלוב, שמבטיח לפני ביילין ש"תל אביב תהיה ז'נבה"; "גן מאיר" של חנן יובל שנכתב במלאות עשר שנים לעצי הגן אשר "השנים שהגביהו אותם, הן אותן השנים שכפפו?נו?"; "מבלי להפריע" הצנוע של אריק איינשטיין; "סימנים" המתנגן של אושיק לוי; "את שומעת" הצורב של מאיר בנאי ו"ליל חניה" ו"דו שיח" הקלאסיים.

גם בחירת הביצועים תמוהה לעתים. מה גרם לבן ש"ך להעדיף את "בכל זאת יש בה משהו" בביצוע חנה לסלאו ומוטי גלעדי על פני זה של אילי גורליצקי ויונה עטרי? "שיר ערש" בביצוע המקורי של שמעון בר שנכנס לאוסף לא משתווה לביצוע החד פעמי של מתי כספי וסשה ארגוב ששואל בחן "אולי בכל זאת רבע עוף?". כך גם "זמר שלוש התשובות" בביצוע המונומנטלי של זהבה בן הפסיד לזה הוותיק של רבקה זוהר. לעומת זאת, חוה אלברשטיין ונחמה הנדל כן נופו לטובת הגיטרות החשמליות של ברי סחרוף ב"עוד חוזר הניגון", שדווקא משתלבות יפה למרות זרותן.

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך". למי שלוקים ב"אלתרמניה" שווה להרים טלפון למדיה דירקט ולרכוש מנה גדושה מהניגון הזה. אולם אם אינכם ארכיאולוגים של מוזיקה עברית אלא רק עוברי אורח, עדיף אולי לקנות ב- 230 השקלים שעולה האוסף כמה ספרים של אלתרמן ולעשות אהבה עם המלים העבריות. פעימות הלב ישמשו פסקול ראוי.