אין דבר דוחה יותר מספוילר, להלן קלקולון. כלומר, בוודאי יש, אבל לא עולה לי כרגע שום דבר דוחה יותר בראש. החוזה הלא כתוב בין המבקר לקורא עומד על הנחת היסוד כי תפקידו של האחד לשמש שוטר תנועה או סלקטור, שאמור לסייע לערב רב של הקוראים להחליט איזה מוצר תרבות לצרוך. בים אינסופי של טקסטים תרבותיים חדשים שמונחים לפתחו של הלקוח, תפקידו של המבקר חשוב שבעתיים. יש אנשים שהינד ראש שוללני מכיוון המבקר המקובל עליהם ימנע מהם לרכוש ספר, לצפות בסרט או להאזין לתקליט, ולהפך; ובהמשך לכך, המבקר מתחייב לסייע בידי הקורא לקבל את ההחלטה המתבקשת מבלי לפגוע באיכות ההנאה האפשרית שלו מהמוצר. כלומר: לתאר את מעלותיו או מגרעותיו של מושא הביקורת מבלי לחשוף את מרכיבי העלילה בדרך שתקלקל לקורא את המתח.
יש מבקרים שבזים לחוזה ומזמברים את הקורא בלי הכנה מוקדמת, יש שמזמברים אותו סחור-סחור, יש שמזמברים אותו בצירוף אזהרה מוקדמת ויש שנמנעים מזימבור. אני, באופן כללי, נע בין האפשרויות השלישית והרביעית. אבל, למרבה ההפתעה, הדין החל על מבקרים, אינו חל ככל הנראה על הוצאות הספרים או מפיצי הסרטים. לא אחת בקומוניקט שנשלח למערכות התרבות כדי להפיץ את בשורת הספר/סרט ימצא עצמו הקורא המום מול רוחב היריעה של הקלקולון, מול חושפנותו חסרת הבושה, מבועת מול חוסר ההבנה הבסיסי המנחה את מנסחי הטקסטים היחצניים האלה. אלה מונעים בכוח אמונתם כי אם מנעו מהקורא את סוף הסרט/ספר, לא ביצעו בו מעשה קלקולון.
אולם המקרים החמורים מכל הם המקרים של מנסחי הכריכות האחוריות בספרים, אשר לא אחת מבטלים את הצורך בקריאת הספר, מטעם שהם מסגירים את השתלשלות המאורעות, חושפים את סוף העלילה ולעתים אף מוסיפים פרשנות לטקסט שאותו מעלעל הכריכות עדיין לא קרא. אגדה בתחומו באזור התנהגות סהרורי זה הוא מנחם פרי - אבל מכיוון שעניין יצירות המופת שלו בעיני עצמן, על גב הכריכה, נלעס ונבחש וטופל זה מכבר, נניח לו. למי שאין להניח הוא לאותו כותב עלום שניסח את מלל הכריכה האחורית של "המושבע האחרון", המשובח החדש של ג'ון גרישם. האחראי לקלקולון המוזר, המתמיה והבלתי מתקבל על הדעת על הכריכה האחורית של "המושבע האחרון" פועל, ככל הנראה, בוואקום ובנתק מוחלט מקהל היעד שלו. למעשה, יש להעלות אפשרות כי הוא עוין את קוראי הספר.
אתמול נטלתי לי חירות (שהכעיסה לא מעטים - התחוור לי) וחשפתי את עלילת "המושבע האחרון" עד לשני שלישיו, בערך, במאמר אחר שכתבתי. "למה חשפת?" קוננו מקצת הגולשים. ובכן - ידי לא שפכו את הדיו הזה. היו אלה אנשי "מודן" שעל הכריכה האחורית תקצרו (ובחן רב, יש להריע) את סיפור המעשה עד עמוד 200 כמעט, כשהם מותירים את הקורא עד עמוד זה מתוסכל, נבוך וגם מרוגז על שנגזלה ממנו הזכות לקרוא ברומן מתח משפטי - עשוי כהלכה, נהוג לומר: ואמנם כך, במקרה זה - תוך שהוא משמר לעצמו את אלמנט המתח. כלומר, אי הידיעה מה עומד לקרות.
כלומר, אי הידיעה המוקדמת כי "הרוצח נשפט באולם גדוש צופים בעיר מגוריה של הקורבן. המשפט מגיע אל קצו הדרמטי כאשר הנאשם מאיים על המושבעים כי ינקום בכל אחד ואחד מהם אם הם ירשיעו אותו. אולם הם מוצאים אותו אשם, והוא נשלח למאסר עולם". כלומר, אי הידיעה המוקדמת כי "תשע שנים לאחר מכן מצליח הרוצח לשכנע את ועדת השחרורים לשחררו על תנאי. הוא חוזר למחוז מגוריו, ומסע הנקמה שלו מתחיל". למעשה, אותו מסע נקמה (של דני פאג'יט, הכבשה השחורה במשפחת בריונים מקומית בעיר קלאנטון, מיסיסיפי, שאונס ורוצח אם חד הורית לעיני שני ילדיה) הוא החלק האחרון של הספר בלבד. מי שעיין בכריכה האחורית של "המושבע האחרון" מנע מעצמו את המתח שבקריאת השתלשלות הדיון המשפטי בעניינו של פאג'יט, מכיוון שסופו של המשפט נגלה לו.
אם לא די בכך, אותו קורא ספרים אומלל רשאי לראות עצמו פטור מעוד כחמישים עמודים שבהם מתלבטים המושבעים אם לדון את פאג'יט למוות או למה שהם סבורים שהוא "מאסר עולם". לאחר שהוא נשלח ל"מאסר עולם" מתחוור כי בשל כשל חוקתי עומדת בפני פאג'יט האפשרות לשחרור מהיר. שחרור מהיר שאכן מובא לידיעת הקורא - אלא שעל גבי הכריכה האחורית. כך גם העובדה שהוא אמנם עומד בדיבורו ומתחיל לחסל את המושבעים שגזרו את דינו.
"המושבע האחרון" הוא מותחן משפטי מדויק ומהוקצע, מוצר איכות נוסף מבית היוצר של המאסטר הגדול של הז'אנר. מעייף ומנדנד לדון בסוגיה: גרישם - ספרות זבל איכותית או ספרות איכותית שתוערך בבוא היום? נאמר רק שכל מי שהתנסה אי פעם בכתיבת יותר מאשר תגובה באינטרנט יודע להעריך כמה קשה לכתוב רומן בדרך כה מותחת, קולעת, זורמת ומרתקת. "המושבע האחרון" אינו מסמך חברתי בלתי נשכח, אולם גרישם מפגין בו יכולת הגשה הוגנת ונמרצת מאוד של מיסיסיפי בשנות השבעים, רגע לפני שהעידן הרב גזעי שטף גם אותה מכוח החלטות בית המשפט העליון בארצות הברית.
הספר אינו טקסט משפטי עם איכויות תקדימיות, אבל הוא שב ומדגים כמה יוצא דופן הוא גרישם ביכולתו לתאר את תוככי בית המשפט בדרך נהירה וקריאה גם להדיוטות. בעיקר להדיוטות. "המושבע האחרון" אינו הטוב בספרי המתח שתקראו בחייכם, אבל הוא היה יכול להיות אחד המותחים שבהם, אלמלא הכריכה האחורית שלו.
מילה של לוזר
23.3.2004 / 12:16