המאוחרת צריכה עוזרת

אסופת הסיפורים "עם אורז לא מתווכחים" מנסה לעקור את אורלי קסטל-בלום ממעמדה כתופעה ספרותית ולהיישיר מבט אל פועלה הספרותי הפורה זה 17 שנה. כרוח סערה פרצה קסטל-בלום אל עולם הספרות העברית בסוף שנות השמונים. בניגוד למה שסופר פעמים כה רבות, כאילו כתיבתה עוררה תגובות קיצוניות שנעו בין חוסר הערכה להערצה גמורה, הוכתרה קסטל-בלום למן צעדיה הראשונים על ידי מיטב מבקרי הספרות וחורצי הדעה, אף השמרנים ביותר שבהם, ככותבת חשובה, מבריקה ופורצת דרך.

ביחד עם אתגר קרת, שנים מעטות אחריה, היתה אורלי קסטל-בלום לסופרת העברית האחרונה שעברה קנוניזציה של ממש, הוכנסה לפנתאון קריאת החובה הישראלית, התייצבה בתוככי תוכנית הלימודים בתיכונים ומתמקמת תדיר, פעם בשנתיים, עם יציאתו לאור של ספר חדש פרי עטה, ברשימות רבי המכר. הסערות שעוררו ספריה לא היו באשר לאיכות או לחשיבות כתיבתה, אלא התמקדו תמיד בהערכת המהלך הרדיקלי שהתוותה קסטל-בלום באופן כה צלול ורב רושם, מהלך שקנה לו אחיזה משמעותית בעשור וחצי של כתיבת אפיגונית בחלקה ושמזמין בחינה מחודשת עם צאתו של מבחר מרשים של סיפורים קצרים שכתבה הסופרת בתקופה זו.

בסיפור הראשון באסופה, ששמו כשם ספרה הראשון "לא רחוק ממרכז העיר", מופיעים כמה אלמנטים שיכולים להיקרא היום, במבט לאחור, כקרדו הספרותי של קסטל-בלום. זוג צעיר שעבר לדירה חדשה ומנסה להתמודד באופן שונה לגמרי מהמוכר עד אז בספרות העברית עם החיים בעיר הגדולה: אין מאבק בין דורי, אין היקרעות בין החברתי לבין האישי, אין חיבוטי נפש ואין דילמות מוסריות. להיסטוריה אין כל תפקיד בחיים, או בסיפור: "כל זה שייך לעבר, והעבר, תודה לאל, מת" (עמ' 10); העומק הפסיכולוגי מפנה את מקומו לדיבור ממוקד ולאלם, "אבישי שתק, כי הוא שונא לקרוא בין השורות. הוא אמר שלום וניתק" (עמ' 13); והניסיון להעמיד פשר לאירועים, יהיה זה מטעמם של הדמויות, המספר או קוראי הסיפור, נדון מראשיתו לכישלון: "היה ברור של'יופי' אין שום משמעות, והמשמעות, אם ישנה בכלל, לא נמצאת כרגע בחדר השינה שלו ושל אשתו" (עמ' 23). מכאן ואילך תיתבע כתיבתה של קסטל-בלום לסלול את דרכו האלטרנטיבית של מעשה הסיפור שהתנער מרבים ממאפייניו הדומיננטיים ביותר.

הסיפורים המצוינים בקובץ מסתחררים בין רבדים שונים של השפה העברית שאינם מתיישבים זה עם זה. קסטל-בלום איננה מחקה בכתיבתה מבעים "לשוניים אותנטיים" של קבוצות אוכלוסייה נבדלות, כפי שעשו מאז ומעולם מיטב סופרינו - שפתו של המזרחי מול שפת מלח הארץ, למשל; היא פורסת את הריבוד הלשוני של מעמד חברתי אחד שהוא גם שולט וגם מרושש, זעיר-בורגנות צעירה שבעברית שלה מעורבלות לשון הכמהה לתקניות, ז'רגון פסבדו מקצועי וסלנג מיובא מבחוץ. הדוברת לעולם איננה מובחנת על פי שפתה הייחודית אלא נעה בקדחתנות בין ציטוטים של שפות שכולן זרות לה.

קריאה רצופה של קובץ הסיפורים מגלה עד כמה עסוקה קסטל-בלום בכתיבה עצמה, הכתיבה כהפרשה ("הסופרת כזונת צמרת"), הכתיבה כמוות ("עם אורז לא מתווכחים"), הטקסט שאין לו כותב או קורא ("מה לי ולהם? מה לי ולסיפור הזה", 153), ובעיקר חובתה של הכתיבה לשכוח את שפתה ("אני כותבת עכשיו, כי נדמה לי שאני שוכחת את העברית שלי… מה אני צריכה עוד את העברית שלי?" 256). בסיפוריה החזקים נקשר הפירוק הלשוני לערעור מערך הכתיבה, ומשם לחתירה תחת המבנים המקובלים של הגשת הסיפור הישראלי; לרוב, אלה הם סיפוריה המוקדמים.

אט-אט, ככל שמתקדמים בספר, מתרבים זיקוקי הדינור הלשוניים, ונדמה שמתרבים הסיפורים שבהם מעוניינת הכותבת בלשון כאמצעי למבדק, ככלי שבעזרתו תוכל לשרטט את דיוקנה של החברה הישראלית. יותר מדי ברק לשוני ריק מכוון שם להערות מלומדות, יודעות כל, על המצב הישראלי, כך שהכתיבה הופכת לצידו השני של המטבע הספרותי השנוא כל כך על קסטל-בלום, כפי שהיא מצהירה שוב ושוב: ספרות שרצינותה נמדדת ביכולתה לחרוג אל מעבר למילים הכתובות ולנסח עמדה חברתית אחראית ונחרצת. אולם דווקא בסיפור האחרון בקובץ, הסיפור החדש היחיד, מתחדד הטון האלגי, האירוני, הספקני והרגיש שחלש על סיפוריה המטלטלים בעבר ("היתקליף", "מקופלת"), והוא שמצביע באחת על ייחודה ומעורר תקוות גדולות לגבי המשך כתיבתה.