לא משנה הכרפס, העיקר גודל המצה בולז

תקליט חדש של ג'ורג' מייקל הוא מבחינתי אירוע. מעטים כוכבי הפופ שהם כמעט בגילי (טוב, חמש שנים פחות אבל מי סופר) ועדיין שווים משהו. בגילי יש הרבה אמנים בשלים, רציניים, כאלה שצמחו מתוך נעורים מרדניים אל עבר בגרות מעוררת כבוד. כוכבי פופ ששרדו זה יותר נדיר, ומספיק להביט פעם בלחייו הנפוחות של סימון לה בון (שהוא אגב צעיר ממני רק בחודש), כדי להבין שהתהילה מציירת על פני הסטארים ציורים שונים ומשונים.

ג'ורג' מייקל לא רק נשאר כוכב, הוא שומר על עצמו כבר שנים כמי שתכף הולך להפציץ. כל כך שומר, עד כדי כך שנדמה היה לרגעים שהוא כבר יתפוצץ בקבר. שמונה שנים עברו מאז תקליטו האחרון, וכמות הידיעות הלא מעניינות על מאבקיו ומגעיו עם חברות תקליטים יצרו לעתים רושם שהוא באמת פנקסן כספים מהסוג המעצבן.

לכן חיכיתי קצת בחשש לדיסק החדש שלו, "Patience", שמכיל בין היתר את שני הסינגלים ששחרר בשנים האחרונות בחוסר הצלחה, אחד מהם גם לווה בקליפ די גרוע שיצר אווירת הז-בין רצינית. כבר על העטיפה הפנימית התמלאתי תקווה. מייקל שבזבז את העשור האחרון בנסיונות מצחיקים להפוך את גזרי הזקן שלו ליצירת אמנות מקושקשת נגמל מהשטויות. בתמונה הפנימית הוא סתם לא מגולח, באופן הכי סימפטי. אין יותר תחרות עם קרייג דיוויד.

מייקל בגר באייטיז. שם הוא עיצב את טעמו המוזיקלי, ושם יצר עבור עצמו את הסול האלגנטי הקריר שהפך לתווית הזיהוי שלו. אני מניח שמי שחושב שמייקל הוא סתם פניסט שעלה לגדולה, יכול לעזוב אותנו כאן ולדלג הלאה. ברור לי שיש הרואים בו לא יותר מתעשיין של סול-פרסומות, ואני לא מתכוון להתווכח איתם, רק לנער אותם מעל גבי.

כי בעיני מייקל הוא לא רק אחד הקולות היפים בעולם, הוא גם אחד הלבנים עם הגרוב הכי טוב שיש. ודווקא עכשיו, כשהעולם שוב רוקד אייטיזאית, הופכים הוותק והקיבעון המסוים של מייקל ליתרון. אילו יצא הדיסק הזה לפני חמש שנים, הוא היה נשמע מיושן, אבל דווקא בעידן הצלילי הנוכחי מייקל מתאים כמו כפפת עור לבנה ליד רכרוכית.

מצליל הפסנתר הכאילו בודד שפותח את הדיסק ועד סופו, מייקל כל הזמן עם יד על הדופק, מראה לכל הג'סטינים שהעתיד יכול להיות גם בהיר, שהחיים לא בהכרח ייגמרו עם הקמט האשון. וכדאי לזכור שבמקרה שלו אין מפיקי על, אין שירים שנכתבו על ידי שמונים גאונים. הכל הוא, בשתי היידים השעירות שלו, רקח כמעט לבד בסטודיו.

אני לא מחזיק ממנו טיפוס עמוק במיוחד או מתוחכם בתחום הטקסטים, אבל הוא לפחות לא פחדן. יש בדיסק שיר יפה "לאמא שלי היה אח" שמוקדש לדודו ההומו שהתאבד ביום שבו נולד, ויש גם שיר אהבה יפה "מלאך אמריקאי" שמוקדש לבן זוגו קני (כולל תמונה בחוברת), שמשום מה נהוג תמיד לציין שהוא במקור מטקסס.

יש גם שירים מעט פוליטיים, למרות שלטעמי בפוליטיקה עדיף לג'ורג' לקחת קצת שיעורים כדי לתחכם את המסר. אבל בעיקר נסוך לאורך כל הדיסק גרוב יציב ולא מעיק של אדם ששולט היטב בכפתורים. זה דיסק שההנאה ממנו מזכירה הנאה מתקליטים של הרכבי סול משנות השבעים. למרות שזה לגמרי לא סבנטיז, זה מענג באותה מידה, באופן שבו אתה מוצא את עצמך בזמן ההאזנה נע בכיסא, תנועות קטנות, זה עושה ממש נעים.

וכאן גם המקום לבדוק האם אתם בצד של ג'ורג' או לא. כי אם הוא נופל באוזניכם לנישה הבזויה של מוזיקת רקע של חנויות יוקרה יוקרתיות, סביר להניח שאחרי רבע שעה פשוט תזרקו נעל על המערכת. אבל אם אתם מאלה שיכולים לזרום איתו ועם הוויברציות שבקולו, אתם יכולים לעצום עיניים ולקום אחרי שבעים דקות, כמו אחרי מסז' טוב. עלי זה עובד, אבל אני כאמור אדם מעט מבוגר.

אם כבר מסגירים ענייני גיל, כדאי שתשימו לב לאוסף הכפול "Musicals" שרקחו עבור הליקון עומר לקנר וחיים רייכנטל. הליקון משחקים אותה בשנים האחרונות בעולם האוספים, אם כי בדרך כלל קשה להחמיא שם על יצירתיות גדולה בתחום בחירת החומרים.

מה שיפה באוסף הכפול הזה, שמביא להיטים מרוב מחזות הזמר הגדולים של המאה הקודמת, הוא בכך שמעבר לבחירות המתבקשות, נעשתה נבירה ארכיונית וקובצו פנימה הרבה ביצועים מהבמה, ולא הגירסאות היותר מוכרות מתוך הסרטים שבאו אחר כך. זה לא סתם אוסף, אלא מוצר מושכל. שזה די נדיר.

כך ב"גבירתי הנאווה" מקבלים את ג'ולי אנדריוז וב"הלו דולי" את קרול צ'אנינג. ובאגף המאוחר יותר את גירסת הבמה המקורית של "מופע הקולנוע של רוקי". ויש עוד ארבעים קטעים בטוב טעם, מ"אוקלהומה" ועד "Rent”, שיוצרים אוסף מרשים, מושקע ומספק מאוד. גם אם אפרופו נברנות, חבל שב"סיפור הפרברים" ו"שיער" נבחרו גירסאות אנמיות משנות התשעים ולא המקור או משהו יותר קרוב אליו. מתאים גם כמתנה לחג לבני נוער שאינם יודעים כי העולם התקיים גם לפני "מרי לו". שיידעו.

ומאחר שאנחנו כבר בעולם שכולו אלטע זאכן, הרי שבמסגרת האריזות המחודשות של חומרים ישנים יצאה באחרונה סדרה חדשה בשם "שירי אהבה" שבה ארזו בקונגלומרט BMG יצירות של יוצרים שונים תחת הכותרת הבנאלית הזו. לידי הגיע הקובץ משירי אחת מלהקות הסול היחידות שעדיין לא זכו לקאמבק באמריקה, ולא ברור למה: גלדיס נייט והפיפס.

גלאדיס בחיים, בסך הכל בת שישים, ואומרים שהיא עדיין שרה מאוד יפה, גם אם בעשורים האחרונים לא מצאה דרך לחזור למרכז הבמה. בכל מקרה מה שיפה באוסף שירי האהבה הזה הוא שהדיסק כולו שומר על גרוב אחיד. אמנם אין כאן ביצועים מפורסמים שלה כמו הגירסה ל"I've heard it through the grape vine". מצד שני, הדיסק הזה מיועד בדיוק לאנשים שאוהבים סול ישן, אבל מבינים שיש אוספים כאלה שבהם השיר המוזכר לעיל אינו מופיע, וזה ממש לא נורא. להפך.

על התפר העל גילי נמצא כבר כמה חודשים על המדף דיסק חוצה ז'אנרים של סזריה אוורה. אני מודה שבדרך כלל הגברת הזאת מעט עממית מדי בשבילי. בכל תקליט שלה יש יותר מידי שירים שהם ממש פולקלור, באופן הפשוט של המילה. לכן "Club Sodade", אוסף רמיקסים שרחקו עבורה כל מיני שמות גדולים וגדולים פחות, הוא הזדמנות להקשיב לה בטון שיותר קל לאוזן שלי. בלב הדיסק הזה עומד "Angola” רמיקס של קרל קרייג, שהוא מסוג הפנינים ששווה לבד את רכישת הדיסק, גם אם כל היתר הוא מאוד-מאוד מוצלח.

ואם כבר בעולם הצד, אפשר לעבור למילניום החדש עם האוסף השני של ספיריצ'ולייזד
"The Complete Works 2", שמאגד חומרים נדירים וממוקססים של ג'ייסון פירס מהשנים האחרונות. אם האוסף הראשון היה מעט מופשט מדי וקצת נטול שפיץ, האוסף הזה מכסה עליו בקלילות. זה חקרני, תובעני, משתנה בטון מרצועה לרצועה, אבל יפה ברמות נשגבות. פסקול בלתי אפשרי, לחיים לא רגועים, נכונים במיוחד למי שאינדי אנגלי, מהתקופה שעוד קראו לזה אינדי, מדגדג להם את כל הבלוטות. קירות הרעש בוערים, ואם עוצמים עיניים אפשר להגיע במחשבה כמעט עד לונדון.

ולסיום, מהצד העמוק של הלב. יש בעל ואשה בשם ברט ורני ספרקס שגרים בשיקגו. היא כותבת טקסטים שהם סיפורים מלאי טירוף, הוא מלחין ושר בקול שמזכיר קצת את עמיר לב בגרסה אמריקאית על סף התמוטטות עצבים. את הדיסקים הם מקליטים בבית, ולמרות כשרונם העצום הם מעולם לא פרצו בגדול.

קוראים להם The Handsome Family וברשימת ה"אמנים שאינם מוערכים מספיק" הם בטח בעשירייה הפותחת. אני מכור לעצב שלהם כבר כמה שנים, ושמח בכל פעם שהם מוציאים דיסק חדש. זה קרה שוב לפני כמה חודשים, אבל הדיסקים האלה, שיש רק באינטרנט, נוסעים תמיד לאט. אז עכשיו הגיע לידי "Singing Bones" שהוא עוד אסופת שירים קורעת לב, שאין לי דרך לחלק איתכם אלא על בסיס התחינה. בבקשה. נסו להקשיב להם דרך הרשת, ואני בטוח שגם אתם תתמכרו.