מלבד עונות השנה, הסרט "מחסומים", שפותח את פסטיבל דוקאביב השישי, בנוי מאפיזודות ללא התחלה, אמצע וסוף. מהקיץ עד החורף המושלג, סצינה אחרי סצינה, מחסום אחרי מחסום, כמעט ללא קאטים, נשזר סיפורה של האוכלוסייה החפה מפשע. "מי שרוצה לעשות פיגוע לא הולך למחסום", מזכיר אחד המעוכבים לחייל. וכך עוברים את ימיהם אלה שלא זורקים אבן, אלה שאינם מתכננים פיגועים, אלה שכל פשעם הוא חיפוש פרנסה ובריאות.
הסרט נפתח בקבוצת חיילים נחים המספרים על הנאתם מהאגם השלוליתי שליד המחסום. "כשהפלסטינים פה אנחנו משחקים אותה", הם מספרים ליואב שמיר שמאחורי המצלמה. אבל גיבורי הסרט הם לא החיילים. הגיבורים האמיתיים הם אלה שממשיכים בשגרת חייהם ומתגברים על ההתעללויות המוצבות בפניהם. לפעמים המפלצת שבחיילים יוצאת החוצה, אבל גם אז הם לא מעניינים, כי כבר התרגלנו לאכזריות. לפעמים הברגים במדים מביעים חרטה, דואגים לתדמיתם כפי שאולי תסגיר המצלמה, אך גם אז הם שטוחים כמו הנייר שעליו מוטבע האישור המיוחל. אותו אישור שגרם בסופו של דבר לקריסת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כי כמות האישורים השונים שנדרשו כדי להמשיך לתחזק את השליטה בעם אחר הביאה לאו?ברדו?ז בירוקרטי.
בסוף הסרט קשה להבין מדוע זוכים הסלקטורים המחוילים בהילת כבוד לנוכח עילגותם ובורותם העטופים בשעמום גדול. The town is close נאמר לתייר הדורש ללוות ילדים בדרכם לבית הספר בג'נין. החייל לא יודע להגיד "עוצר" באנגלית. בשפה הערבית רובם יודעים שני משפטים בלבד: "תן תעודה" ו"לך אחורה". "שליחי השטן" היא הכתובת שחרטו על הנגמ"ש שלהם.
הפלסטינים כמעט ולא מתייחסים לנוכחות המצלמה, למרות שברגע של ייאוש נפלט לאיש בעניבה "צלם, אף אחד בעולם לא יודע מה עובר עלינו". אלה המכונים "חיות" בפי החיילים מצליחים לשמור על אנושיותם. חלקם ממציאים סיפורים שיערבו לאוזני השליטים הצעירים על מחלה או חתונה. ומה לגבי נסיעה לכפר השכן כדי לשכב עם הפילגש? האם היא איננה מעוגנת באיזו אמנת זכויות אדם? ומה לגבי הזכות לנסוע אל העיר כדי לשתות קפה עם חברים? ואולי חייהם באמת מ?תמצים בעבודה ובמחלות.
את חלקם הצליחו החיילים לאלף. לומר יפה תודה לאיש שמונע ממך ללוות את אשתך לבית החולים. להכריח את הילד ללחוץ יד לחייל. ושאר הילדים שמלווים כמעט את כל הסרט במבטם, כמונו מסתכלים בחייל ובהורים חסרי האונים, וכמונו הם שותקים. אלא שהשתיקה שלהם לא תאריך ימים. ילד שרואה את אביו מושפל ואת אמו נתלשת ממנו בגלל בחור בן 20 במדי צבא זר - לא יסלח.
אחרי שמונים דקות של צפייה בסרט היה קונצנזוס בחדר החשוך - כל אחד מהנוכחים היה מעדיף להיות שאהיד מאשר לחיות את החיים שנפרשו לפנינו. ומה בסך הכל ראינו? לא את הרס הבתים, לא את ההרג, העוצר, הרמת היד, גזל האדמות, המעצר המנהלי, ולא את הילדים שכדורי גומי חדרו לעיניהם. "מחסומים" מציג את הבנאליה שבשגרת הכיבוש. המחסומים שפזורים בגדה הכבושה אינם מונעים רק גישה מהשטחים אל ישראל אלא גם מאזור אחד בשטחים לאזור אחר. כך מטרתם היחידה של 600 מהמחסומים, ש-56 מהם מאוישים באופן קבוע, היא לפגוע בחופש התנועה.
יש סכנה בצפייה בסרט. "ראית כבר את הסרט שזכה בפסטיבל הזה באמסטרדם? אתה חייב לראות. סרט חזק". שיחה אגבית ברחבת הסינמטק. אתה חייב לראות ואתה רואה, ומזדעזע וחוזר לשגרת יומך. כך הסרט עלול להוות אישור להמשך חיינו המקבילים ואף לטהר את מצפוננו. אנו כאן הולכים לסינמטק בעוד שם, דקות נסיעה ספורות מכאן, בשמנו ובמימוננו, מתרחשת שואה. הזעזוע שלאחר הצפייה צפוי כמו הפיגוע שלאחר ההתנקשות, כמו התגובות שיצוצו כאן למטה זו אחר זו, כמו מותם של מפגינים נגד הגדר. באיזו שלווה העם הזה מחכה לפיגוע שהפך למעין גז?רת גורל? באיזו כהות חושים אנו מקבלים את הצעדתנו כצאן לטבח? אל מותם שלהם למדנו להתייחס בשוויון נפש, אך מה לגבי חיינו שלנו?
* הסרט "מחסומים" יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב הערב (חמישי) וב-2 באפריל