אם נגזר עלינו לבלות את ערבי שישי עם פאנל של גברים אשכנזים וכתבות ארוכות על נושאים אקלקטיים, אז יש לברך על אופציה חדשה ללא אורי דן ורוני דניאל. כך חשבתי לפני עלייתה של "האולפן המרכזי בשישי" בערוץ 10. אבל למה בעצם זה נגזר עלינו? אם התגברנו על הגעגוע הקמאי לסרט הערבי בצהריים, מדוע לא ניתן להמציא מחדש את הערב של הארוחה המשפחתית?
הציפיות לשינוי התבדו במהרה. גלעד עדין עדיין נושא איתו עשר שנות ממלכתיות נטולת כריזמה מהערוץ הראשון, ו"האולפן המרכזי" כאילו לקח את "האולפן" מ"אולפן שישי" של ערוץ 2 ואת המרכזיות מהערוץ של בראל. בהעדר אינטראקציה ביניהם, גם רוני יובל לא הצליחה להרים את הדיון עם חברי הפאנל, רובם בוגרי אותו ערוץ ממלכתי, אלון בן דוד, עמנואל רוזן ודן מרגלית. את פרס גדעון לוי לעיתונות אמיצה מקבל רוזן, שבנוסף להנפקת כמה כותרות הבהיר שאנחנו אלה שהכנסנו יותר מ-450 ילדים בשלוש השנים האחרונות למעגל הדמים, כך שאל לנו להזדעזע מהשימוש בשאהיד בן 16. דן מרגלית הבהיר לו מיד ש"זה לא אותו דבר" ומיצב את עצמו בתפקיד אורי דן של התוכנית.
למרות הפאנל העבש, הפתיע "האולפן המרכזי" בתחום הכתבים. עינת פישביין פתחה עם כתבה ארוכה על הסרבניות היפות והאמיצות שיושבות בכלא במקום להכין קפה לפושעי מלחמה. הכותרת "חשיפה" היתה מיותרת לנושא שהגיע לעמוד הראשון של "הארץ" לפני כמה שבועות. בתום הכתבה אורי דן מרגלית שוב עשה בושות לקולגות ורטן ש"הסרבנות בלתי דמוקרטית" וש"הכתבה בלתי מאוזנת". בסוף המהדורה דווח על "תגובות קשות" לכתבה של פישביין. אני כבר חשבתי שמשפטנים, תנועות לזכויות אזרח וחברי כנסת מתקוממים על כליאתן של בנות שכל פשען הוא מצפונן, אך זה היה רק אהוד "המרוצץ" יתום שהתקשר כדי לגנות את התופעה. איזו דרמה.
הכתב אירי ריקין לקח את הנושא השחוק של טיפולים קוסמטיים המעסיקים בעיקר את המאיון העליון והצליח לייצר כתבה ראויה. ריקין הוא הכתב הראשון בטלוויזיה הישראלית שנעזר בכיסא גלגלים. התרגשתי כמו בפעם הראשונה שראיתי על המסך את אצבעות ידיו של אמנון אברמוביץ' או את הפזילה של המגישה בובי בטיסטה מהסי.אן.אן. ריקין מצטרף לגיס החמישי של המדיה הנשלטת על ידי דוגמנים. מעבר לנראות המבורכת של ציבור שמגיע למסך רק כשהוא שובת רעב, הוא מביא איתו גם את אותה רגישות שאמורה לאפיין את הכתבות של ערב שישי. בערב בוטוקס שארגנו נשים מכוסות פודרה ותכשיטים הוא השכיל להתגלגל גם למטבח ולדבר עם אלה שהגישו לדודות את מטעמי הקייטרינג. הבמה שהעניק למעמד הפועלים בשילוב שאלותיו הדעתניות והעריכה היצירתית יצרו כתבה פיוטית לפרקים.
והיה גם יגאל צור שחזר מבגדד כדי לצלול במי הקישון, ואלמלא התעקש על הגימיק שבצלילה יכול היה לגלות שמחוץ למים יש לו גיבור לכתבה. בנסיונותיו של יו"ר ועד דייגי הקישון להניאו מהקפיצה למים המסרטנים נחשפה דמות שמוטי קירשנבאום היה עושה ממנה מטעמים. הז'וז'ו של הקישון סיפר שחמישים דייגים מתוך מאתיים חלו בסרטן, אבל מי הם לעומת לוחמי השייטת? גיל תמרי שלח מארצות הברית כתבה שהכין על ישראלי שהתעשר בזכות נדל"ן. פה אפילו קירשנבאום לא היה מצליח להפוך את הסיפור למעניין.
נראה שהתוספת של חצי שעה לפורמט של המתחרים היא בעוכריה של "האולפן המרכזי". התוכנית זכתה לרייטינג ממוצע של כארבעה אחוזים בלבד, בעוד ערוץ 1, שהפתיע כהרגלו ושלף מאי שם את פואד בן אליעזר, גרף כשבעה אחוזי צפייה, וערוץ 2, עם איתי אנגל שהחזיר את הערוץ לימיו הנסיוניים בכתבת קומיקס מדובב שצילם בעזה, זכה לכ-18 אחוז. כשהתחילו בערוצים המתחרים "כוכב נולד" ו"שישי בגאון" אני נשארתי כמעט לבדי (יחד עם 1.7 אחוז מהצופים המהווים את אוכלוסיית מבקרי הטלוויזיה וקרובי משפחתו של גלעד עדין) תקוע עם הבדיחות העדתיות של שלישיית מה קשור. לא סאטירה ואף לא חיוך. שלישיית "מה מצחיק?" יחד עם חבורת "מה שהיה הוא שיהיה" גרמו לי למחשבות רציניות בדבר שמירת שבת.