כרגיל, ערוץ 8 מספק את הסחורה. הערוץ, שהחל כ"ערוץ המדע וההיסטוריה", בוחר להתעסק בערב השידורים השבתי החדש שלו, שהושק בשבוע שעבר, בתיעוד ההווה הישראלי; מתוך אדישות לשיקולי רייטינג מגבילים ומסרסים, הוא מציג את ישראל כפי שהיא לא מוצגת בשום גוף תקשורת אחר ומציב אלטרנטיבה ראויה למציאות הישראלית הסינתטית של ערוץ 2. אין כאן ניסיון ליצור הגמוניה ישראלית מאוחדת אלא דווקא להציג את המורכבות, הבעייתיות והרב תרבותיות של הארץ הקטנה הזו. צעד זה מעורר במפתיע את האופטימיות והפתיחות הרגשית שכל כך חסרות כאן. ערב השידורים החדש, שמתבסס כולו על הפורמט התיעודי וכולל ארבע תוכניות מעניינות במיוחד, פותח את הראש ולא אוטם אותו.
ל"העתיד כבר כאן", שפותחת את הרצף ועוסקת בעבודה העברית החדשה - תעשיית ההיי-טק, זו כבר עונה שנייה. בניגוד לנושא שהיא עוסקת בו, חזות התוכנית היא לואוטקית לגמרי; דודי גולדמן, שלעולם לא היה זוכה להנחות תוכנית בערוץ 2, עורך ומגיש תוכנית המתמצית בראשים מדברים ומבוססת על הידע הרב והניסיון של מרואייניה. גולדמן הוא מנחה אינטליגנטי, נלהב, שוחה בחומר, סקרן וביקורתי. הוא מתקיף את נושאי התוכנית מכל כיוון אפשרי ומקיף את עצמו במרואיינים יודעי דבר, שיש להם מה להגיד וגם ניתנת להם הבמה הראויה לבטא את עצמם. התוכנית פונה גם למי שלא מתעניין ומכיר את הנושאים על בוריים; היא אינה כבדת ראש, אלא פשוטה וברורה לכל הדיוט.
משבצת השידור השנייה מוקדשת לסרטים תיעודיים. נראה כאילו ערוץ 8 הפך לבמה היחידה להצגת סרטים פוליטיים וחברתיים שאינם משתכשכים במים העכורים של הקונצנזוס הערוץ שתיימי. הסרט ששודר בשבוע שעבר, "מעבר להרי החושך" של צח ניסנבוים, התעסק בגורלה הידוע מראש של משפחת מתנחלים מעפרה. צח עקב אחר המשפחה במשך שנתיים, עד מותן של שתיים מבנות המשפחה בפיגוע, והציג משפחה שאינה תואמת את הסטריאוטיפ הקבוע של מתנחלים פנאטיים. הוא גם לא הציג תמונה אידיאלית של משפחת חלוצים מודרנית, אלא התמקד בבקיעים הפוליטיים והדתיים, בפחד, בפער הבלתי ניתן לגישור בין הימין לשמאל ובפרטים הטריוויאליים של חיי היומיום. "נתיבה", סרטה של לינה צ'פלין, שהוצג אמש וכבר הוקרן בעבר בערוץ, הציג דיוקן מרתק של הנצר למשפחת בן-יהודה ושל דור תש"ח ההולך ונעלם. בהמשך העונה ישודרו שמונה סרטים חדשים המוצגים כרגע בפסטיבל דוק-אביב (בהם "מחסומים", סרטו טורד המנוחה של יואב שמיר).
התוכנית השלישית היא סדרתו מחממת הלב של ארי פולמן, "החומר שממנו עשויה האהבה". כל פרק נפתח בקטעי אנימציה קצרים המתארים את מדע האהבה וטוענים כי הכל זה בעצם כימיה. הסיפורים האנושיים של גיבורי התוכנית מוכיחים כי למדענים יש עוד הרבה עבודה. התחקיר בבסיס התוכנית ראוי להערצה: הדמויות שנבחרו לתוכנית הן ייחודיות וחד פעמיות; המרואיינים טבעיים מול המצלמה, כנים, רהוטים וגלויי לב. בילדים התאהבתי תוך דקה, ולמרות תחושת המציצנות, פולמן האמפתי והאוהד מדובב אותם בעדינות וברגישות.
התוכנית המסיימת את הערב היא "הפיצוחיה" של מוריס קנדיוטי וי"א קרסוצקי, שלה איכויות קאלטיות וביזאריות. כשמה, היא מתעדת את המוסד התל אביבי המנקז כל תושב שזקוק לסיגריה בשלוש בבוקר ומציגה אותו כמקום שאפשר לקבל בו קצת נחמה, הקשבה והזדהות חברתית בכרך האורבני המנוכר. לכל פרק נושא מוגדר, אך במהלכו חולפים אל מול עינינו דמויות שאף תסריטאי לעולם לא היה יכול לכתוב. על ההתרחשויות מנצח המוכר הכריזמטי, קרסוצקי בעצמו, שמשמש ככומר מוודה של אנשי השכונה ומתגלה כמראיין מבריק: מתעניין בלקוחות, מאזין, שואל, לא מבקר; מכיר את הקבועים בשמותיהם ואת העדפותיהם הצרכניות. הוא פוסט-הכול, מדבר עברית רהוטה, ממציא את שיערו כל חמש דקות מחדש ויש לו סבלנות בלתי נלאית ליצורים המטורפים המאכלסים את פיצוצייתו. הסדרה המצחיקה והמפתיעה מוכיחה את מה שאני גיליתי מאוחר מדי, שפשוט לא נשארו אנשים שפויים במדינה הזאת.
אולי מאכזב לגלות שהטלוויזיה הישראלית עדיין לא יוצרת תוכניות עלילתיות בכמות, באיכות ובתדירות שהיא מתקתקת סרטי תעודה, אך אלה כנראה יהיו בסיס מוצלח ליצירה שכזו בעתיד. כרגע, מנפק ערוץ 8 ערב שידורים ישראלי, מקורי, מרתק, ללא פרסומות מעיקות, שהצפייה בו יוצרת תמונה קצת שונה מהמציאות הדודו-טופזית המדכאת.