ש"ץ לא גדל על העצים

שמאלץ בצנצנת אטומה או שמאלץ בכפית כסופה מסתכם תמיד בשומן. גם בתור הדבר עצמו וגם כמטאפורה מדובר בחומר רוטט, רגשני ומעורר בחילה. שומן שרצוי לקצץ בו. קרוב לוודאי שלא נתקלתם לאחרונה בדייל חינני שהציע לטעום דוגמית שמאלץ בסופר, ובכל זאת מוקדם מדי להספידו. היה שמאלץ - ועדיין ישנו. כי את השמאלץ (תוצרת חוץ) יש לאתר דווקא במקומות שבהם הוא מתחזה למשהו אחר, למשל לספרות.

קחו כמשל את הרומן "מדאם" של הסופר הפולני אנטוני ליברה. "מדאם" מתחפש בתכניו ובאילוזיות המעייפות ששוכנות בין דפיו לרומן איכותי. רומן השואף אוויר הרים של מיטב הספרות האירופאית. אבל בלבו פנימה "מדאם" הוא רומן רומנטי עלוב נפש. עם זאת, בתהליך ההסוואה המתוחכם מחברו משליך זיקוקים וצבעי טכניקולור לרוב כגון "רומן חניכה", "שירה רומנטית" ו"אמת פוליטית". לרגע השמים נראים מלאי ברקים והסנוור פועל עלינו את פעולתו. אך ברגע שהראייה חוזרת לקדמותה לא רק שהרומן מתגלה כיומרני, עצם מעשה הרמייה מעצבן ממש.

למעשה, באמצעות אזכורי הספרות המערבית פונה ליברה אל הבורגני המפוחד שבתוכנו. כששומעים בקולו כמעט נדמה שחובה עלינו להתפעל מכל שכיות החמדה התרבותיות שליברה מציג לפנינו כמושאי האהבה של הגיבור הצעיר. הן אפשר ולא נתמוגג יחד עם נשמתו הרומנטית של הסופר? הייתכן שלא נעריץ נער חן, גיבורו ומספרו של הרומן, שמצטט בעל פה ובנחת (ובמשך עמודים שלמים) את "הריין" של הלדרלין? הכיצד לא נתפעל מהנער הרומנטי שתמונות מתוך "פדרה" לראסין הן המילון הצורני של חייו? כך שלכאורה עלינו להיות תמימי דעים: נסיך פולני (עם טאץ' צרפתי) לפנינו. אבל המסווה נושר במהרה: כל עודף הר?גשה מזכיר מחווה משומשת ואנכרוניסטית של עלמה מתעלפת. במקרה זה דווקא העלם מתעלף, וקשה שלא להתעלף משעמום למולו.

"מדאם" מתאר את חייו הסחופים של נער מוכשר וכריזמטי בפולין של שנות השישים. נער הזהב הפולני מחונן בכל : נגן ג'ז, שנון, כריזמטי, שחקן ובמאי מחונן, דובר צרפתית רהוטה ובעיקר בעל נפש רגישה של משורר וחזות נאה ומיוסרת. ואותו נער שמתפקד בעיני עצמו כגלגול מודרני של ורתר, מקפיד להיות גם נון קונפורמיסט במידה. רק בנגרות, א-ברוך, אינו מצטיין.

עלם החמודות שכולו מתום מתאהב במנהלת החדשה והיפה של בית הספר שהיא גם מורתו לצרפתית: המדאם. ובעודו סוגד לדמותה היפה והקרירה ומנסה להרשימה בכישוריו, מאחורי הקלעים הוא מבקש לברר פרטים על חייה, קורותיה, הוריה, אהבותיה וכו'. אך ככל שהוא מתקדם בחקירותיו מתגלה המנהלת כאשה בשר ודם שצעדיה הוצרו בגלל דכאנותו של השלטון הקומוניסטי. כך הנער שהיה משוקע בספרים מגלה את פני הדברים כפי שהם, וזו בערך העלילה. לכן קוראים יקרים: "רומן חניכה" (עם דמות אב משכילה ברקע).

כך זה לפחות אמור להיות, בפועל הקריאה ברומן עב הכרס אמנם נעשית בשטף אך חיי הנפש המגולמים בו משעממים ובנאליים. אחרי שמסיימים להתפעל מהנער המוכשר נותרים כמעט עם לא כלום. אין כנות, מורכבות או אמת. באופן אירוני אלה הן התכונות שהגיבור עצמו מעלה על נס. כך שרומן על אהבה, טוהר ושאר אידיאות רומנטיות אינו אלא מפגן יומרנות וזיוף רגשי ואינטלקטואלי. ספר עייף ומעייף.

בפנים הכריכה, לצד תמונת נעורים של הסופר, נאמר כי הנ"ל נודע בעיקר בזכות עבודתו עם המחזאי הנודע סמואל בקט. קשה לפספס את ההרמה להנחתה - הניגוד בין "מדאם" הרגשני ובין הפרוזה המרירה והצורבת של בקט מייצר השוואה שליברה לא יכול להיחלץ ממנה. ואמנם ייתכן שהדרך היחידה להציל את הרומן תתאפשר רק באמצעות סבסוב קיצוני. וכך לפנינו סאטירה על אודות נער יומרני ומושג האהבה הרומנטית. נו כך, הרי זה ממש משעשע. עד שנרדמים.