בטלעד דורשים שתעדן קצת את הקטעים של הרצח

אחרי קריאת דוסטוייבסקי באה תמיד שתיקה ארוכה. אין הרבה מה לומר יותר, אם בכלל. וכמה זמן שלא ישתוק האדם הפרטי המתייחד עם כתביו, תאפיל עליו שתיקתו חסרת האונים של העולם הספרותי עם מותו של הסופר-פסיכואנליטיקן-פילוסוף ב-1881. לפי גירסת הפרנקופילים זו היתה ישיבת שבעה של שלושים שנה, עד גיחתו של פרוסט. האנגלופילים והאמריקאים יטענו לצעידה של ארבעים שנה במדבר, עד לעידן הג'ויסיאני או פריצתם של המינגוויי ופיצג'ראלד. לעומתם, היהודים עשויים לנפנף בקפקא, אבל כמו בכל תחרות ספורט חשובה יפסידו, עם תוצאה מקורבת של חמישים שנה ותירוצים על רצון לשריפת כתבים או משהו כזה.

ועם זאת, אין שום חובה להתפרץ אל עולמו של דוסטוייבסקי מבעד לדלת הראשית, דרך התמודדות עם הגודש הרעיוני והאסתטי של "החטא ועונשו", "האידיוט", "רשימות מן המרתף" וכיוצא בזאת. ניתן לחדור בעדינות רבה גם דרך כניסה צדדית כמו "לב רך" (הוצאת ספריית פועלים) – דוגמה אחת מתוך מפעל הסיפורת הקצרה שלו (מה שנקרא "דוסטוייבסקי למתחילים"), שהיתה מרבית יצירתו בטרם הופעל המנוף הפסיכולוגי האדיר שבראשו, כששב לפטרבורג ממושבת העונשין בסיביר.

עלילת הפארסה הגרוטסקית שלפנינו מספרת על וסיה שומקוב, אדם ששיגעון תוקף אותו ודווקא בתקופה מאושרת בחייו. הסיפור נפתח בהודעת שומקוב לחברו הטוב ארקדי נפדביץ' כי הוא עומד להתחתן עם אהובתו, עניין שכעבור כמה ימים יערער את כל ישותו ויפתח אצלו אובססיית חרדה קיומית, והבעת דעה ברורה בנוגע לתלותיות הנואלת של האדם בפורענות הגורל, במקום בשרשרת הנסיבתית של פעולותיו – מוטיב מרכזי גם בספרים אחרים של המאסטר.

מכאן אפשר להמשיך הלאה, אפילו עד "האחים קרמאזוב" שחתמה את חייו - אולי היצירה הספרותית היחידה שהייתי מהמר שתישאר לנצח בהיכל התהילה הפואטי. קחו שבוע בחג הפסח, קראו מאה עמודים ליום. אחרי זה "רוקדת בחשכה" ייראה לכם כמו חוויה טוטאלית לדבילים.