אני לא רוצה ללחוץ, אבל דוקאביב 2004 הוא אחד הדברים השווים שקורים בתל אביב עכשיו. עשרות סרטים של יוצרים בינלאומיים, ישראלים, סטודנטים ותלמידי תיכון מוקרנים מיום חמישי האחרון בסינמטק תל אביב. אילנה צור, מנהלת הפסטיבל, הזכירה כיצד בדוקאביב הראשון חששו שלא ימלאו אולם בבכורה. השנה סרטי הבכורה מילאו את שלושת האולמות, ואנשים עוד התגודדו בחוץ. ללא ספק, משהו טוב קורה לקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. לא חסרים אצלנו חומרים טובים, והם לא נופלים ברמתם מהקולנוע הזר. הפסטיבל נסגר בשבת, עד אז כדי לנסות לתפוס לפחות את הסרטים הבאים.
סרטים ישראליים
"את שאהבה נפשי" (31 במרץ, 10:00, כולל הרצאה)
בין בתי הכנסת של מאה שערים הולכת וקורמת עור וגידים קהילת נשים חרדיות-לסביות שקוראת לעצמה "The Ortho-dykes". אילאיל אלכסנדר הציבה לעצמה אתגר רציני כשבחרה לביים סרט שבו היא כמעט אינה יכולה לחשוף את פני הגיבורות. בעזרת שליטה מרשימה בטכניקות המבע הקולנועי מצליחים אלכסנדר ושותפיה להעביר בהצלחה את סיפורן של שלוש נשים חרדיות שבחרו בדגדגן. כיצד בניה עטורי הפאות של רות יקבלו את הבשורה ? מה היא עמדתה של הדת היהודית בנוגע ללסביות ? כיצד מקבלת החברה החרדית את חברות הקהילה? אלה הן חלק מהשאלות שהסרט מתמודד עימן, ונראה שהתשובות המטרידות והמוזרות שעלו הפתיעו גם את היוצרים.
"משאללה" (31 במרץ, 22:00)
לטעמי הסרט הישראלי הטוב בפסטיבל. איתן חריס יוצא לחקור את מה שעומד מאחורי רצח של נהג מונית ערבי בידי וכיצד רצח זה קשור לפרסום תמוה של שיר הנושא את השם "משאללה" בעיתון "מעריב". עריכה מקבילה מבריקה (זוהר סלע) מעמתת בין שני הסיפורים - האחד של דני איזנמן (הרוצח המשוחרר), והשני של עמנואל (שמעורבותו בסיפור מתגלה תוך כדי) - ויוצרת סרט בעל מבנה דרמטי המזכיר קולנוע עלילתי-בלשי, שנטען ברגישות לירית מטלטלת. חריס מעניק לסרט ממד ויזואלי נדיר יחסית לסטנדרטים הדוקומנטריים הישראליים.
"מחסומים" (שישי 2.4 בשעה 16:00)
הזדמנות נוספת לראות את סרטו טורד מהנוחה והחשוב של יואב שמיר.
"גן" (2 באפריל 22:00)
רותי שץ ועדי ברש עוקבים אחרי השגרה של נינו ודודו על רקע גן החשמל: שני נערים ערבים עובדים, שנתקעו בוואקום שבין המשפחה הפלסטינית המסורתית ובין מלכודת פדופילים וסוטים ישראלים. שאלת החברות בין נינו לדודו עומדת במרכז הסרט, והקשיים אכן לא מאחרים להגיע. "גן" הוא ללא ספק אחד הסרטים העוצמתיים שמוקרנים בפסטיבל. רגע עלייתם של נינו ודודו לבמה בגמר ההקרנה סחט מחיאות כפיים ארוכות, וגם לא מעט דמעות נצפו באולם.
סרטים בינלאומיים
"שפע - הטרור של תרבות הצריכה" (30 במרץ, 22:00, 2 באפריל, 24:00).
אריק גנדיני השוודי מציג זווית הסתכלות מקורית על הגלובליזציה ותחלואיה. גנדיני חיבר בין קטעי ארכיון המתעדים אמירות אומללות של ג'ורג בוש ג'וניור והתנהלות מגוחכת של סגן נשיא מייקרוסופט ובין קטעים מקוריים שצולמו בשש ארצות שונות בהקשרים שונים ומרתקים של תרבות הצריכה. התוצאה היא מעין קליפ אקספרסיוניסטי הנעזר בדיוק באותן טכניקות שוטפות הדעת של עולם הפרסום.
"66 עונות" (1 באפריל, 22:00)
מה שמתחיל כניסיון תמים למראה לעמוד על ההיסטוריה של בריכת שחייה פרובינציאלית בקושיצה, סלובקיה, הופך אט-אט ליצירה טעונה המעלה באוב את רגעי הפחד של ימי מלחמת העולם השנייה, בוחן שאלות של הזדקנות ומוות ומציג מפגש בין דורות מרוחקים. פטר קרקס יוצר סרט מודע לעצמו, מצחיק וכואב ומתגבר על קושי קולנועי עצום לצלם משהו שאינו קיים.
הקרנות מיוחדות
"האשה הטובה מבנגקוק" (29 באפריל, 22:00).
אחד מאורחי הפסטיבל הוא הבמאי האוסטרלי השנוי במחלוקת דניס או'רורק, שזוכה בו לרטרוספקטיבה. או'רורק, שמגדיר את הקולנוע שלו כ-Documentry-fiction, טוען שגם בקולנוע תיעודי תפקידו של הבמאי הוא לביים, מתוך הנחה שאין דבר כזה מציאות אובייקטיבית. ה"אשה הטובה מבנגקוק" מתעד פיסות מחייה של אאוי, זונה תאילנדית יפהפייה, ובתוך כך גם את עולם הזנות של בנקוק. בכתוביות הפתיחה חושף או'רורק את מערכת היחסים האינטימית שלו עם אאוי, מה שמקנה לסרט נימה אישית ייחודית.
"עצמי ובשרי" (1 באפריל 16:00, 2 באפריל, 12:00)
אחרי שנפרדה מבעלה החליטה סוזן לאמץ 11 ילדים שלכל אחד מהן נכות פיזית או נפשית חמורה, ובפועל היא מקדישה את חייה לאלה שנראה שאלוהים לא אוהב אותם. ג'ונתן קארש מתאר שנה אחת בבית המיוחד, מכלול של מהלכים דרמטיים רבי עוצמה, שחלקם מסתיימים באורח טרגי.
"הצד האפל של הירח" (2 באפריל 22:00, 3 באפריל 18:00)
אם כל הקונספירציות, כך אפשר היה לקרוא לסרט הזה. הכל מתחיל בעדשת מצלמה נדירה באיכותה שהשאילה נאס"א לסטנלי קובריק בשנות השבעים לצילומי הסרט "ברי לינדון". אנשים אז הרימו גבה: למה לנאס"א לתת עדשה ששווה מיליונים לבמאי ? מה היה צריך קובריק לעשות כדי לקבל אותה ? מתברר שהרבה. הסרט חוזר לשנות המרוץ אל החלל, ובהומור שנון ומטורף מזכיר לנו שאסור לנו להאמין לשום דבר שאנו רואים. גם לא לסרט הזה.