באחד הפרקים האחרונים של "סקס והעיר הגדולה" מוזמנת קארי עם בן זוגה אלכסנדר פטרובסקי אל מסיבת זוגות בבית העורכת שלה. חברתה של קארי מתקופת הרווקות הגדולה וההשתובבות חסרת הגבולות מוקעת מן הסלון אל החלון הפתוח משום שהיא מתעקשת לעשן. היא עומדת מסוממת, גרנדיוזית, וולגרית, במראה שיש בו משהו כמעט טרנסג'נדרי, ומקללת : "איך זה שכולם הפכו להיות זוגות, מה קורה לעיר הזאת לעזאזל, ניו יורק משעממת, אין מה לעשות כאן יותר", ואז מועדת ועפה דרך החלון הפתוח למטה, מהלך 13 קומות אל מותה. קריסתה הסימבולית והבלתי נמנעת של אותה דמות שולית סוגרת גם את מעגל קריסת מגדלי התאומים שלאחריה שינתה הסדרה את פניה.
ניו יורק המופרעת, החדשנית, המתוסבכת, הפורקת כל עול, פינתה את מקומה לניו יורק השמרנית, המעדיפה את ההיאחזות בחיקו של בן הזוג על פני ההעזה, הטירוף, החיפוש. למרבה הפלא, אם יש מילה אשר חזרה על עצמה באופן מופרז כמעט בפרק האחרון בפרט, ובכלל בסדרה, הרי זו המילה אהבה, על שלל הטיותיה. כולן כאחת, שרלוט, מירנדה ואפילו סמנתה, עומדות בפרק האחרון מול המילה ונוגעות לא נוגעות בקוטב הקיטשי שלה, כשאת לפיד האהבה כערך נושאת קארי בפני אלכסנדר פטרובסקי, במונולוג הפרידה שלה ממנו. מונולוג הפרידה הזה הוא גם מונולוג המכוון אל התחלה חדשה, שהצעד הראשון שלה הוא ההודאה במילה אהבה. אלא שבמקום הזה נחתמת גם הסדרה, לא לפני שהיא מכוונת להודאה באפשרויות המתגמלות שלה, בעיקר דרך שרלוט ומירנדה, כמילה היוצרת דורות: ילדים, הורים, הורי הורים.
אי אפשר שלא לשאול כאן, חרף ההנאה המרובה של הצפייה, חרף היות הסדרה מצחיקה, שנונה, כובשת, מקורית וחרף המגמה המרגשת שהסתמנה בפרקים האחרונים להיכנס יותר פנימה אל עומקן של הגיבורות ולחשוף אותן בחולשתן האנושית, חרף כל זה עד כמה באמת היתה בה העזה? מי שצפה בסרט התיעודי על הסדרה, ששודר בחמישי האחרון, ראה בוודאי את המילים ששבו ואמרו יוצריה : "הלכנו עד הסוף... עשינו הכל... בדקנו את הגבולות" ועוד עשרות וריאציות. אך מיצוי מקסימלי של סצינות סקס, נועזות ככל שיהיו, לא מחפה על הבחירה המודעת והחד משמעית בזוגיות כערך אופטימלי של שלמות האדם, כערך שבלעדיו אדם הוא חסר ערך (ואם לא די בזוגיות אזי גם זוגיות הטרוסקסואלית, שהרי חברה של שארלוט, ההומוסקסואל, נשאר לבד, ומתחנן בפניה שלא תשכח אותו עם אימוץ הילד). בסרט התיעודי אומרת קים קטרל (סמנתה ג'ונס) כי הדהים אותה לראות כמה שונות ארבע הבנות ואיך כל אחת היא קצה שונה של נשיות. השאלה היא מדוע כל הקצוות האלה זוכים בסופו של דבר למימוש עצמי זהה כמעט, מדוע אין בסדרה את ההעזה שלא לסגור את הקצוות באופן הרמטי כל כך.
דווקא קארי, כגיבורת הסדרה, אשר לה בעיקר יוחסו המחשבה הנועזת, המקוריות, העוצמה והיופי הנשיים ככוח ממשי בעולם, מתגלה בפרקים האחרונים כמי שכמעט מתנשלת ממנו, שהרי היא נלקחת לפריז ולאחר נלקחת באופן דומה בחזרה לניו יורק, ובשני המקרים היא מבקשת ממש להילקח.
הגבר, ככל שיהיה אובייקט, הוא בסופו של דבר הבעלים, הוא הוא מחולל הסדר והוא גם הרציונל, במובן הזה עצוב לומר שאין כאן שום העזה, אולי אפילו כיפוף.
יש כאן מגדל אחד ריק ומלא אורות שקריים והוא מגדל אייפל, או לחלופין אלכסנדר פטרובסקי (הדמות הפאתטית והלא אמינה ביותר שידעה הסדרה), ולכן הוא גם יישאר שם, כי שם מקומו, כי פריז היא מהותו - מהות אגואיסטית וריקה (פריז מעולם לא נראתה שנואה יותר בעיני האמריקאים, היא המקום שבו קארי דורכת על חרא ומפטירה: "פריז מסריחה"); ומנגד הבעלות הגברית בדמות מיסטר ביג, כשמו כן הוא, בדמות מגדלי התאומים שקרסו, רק כדי לשוב ולעלות ולהתגלם מחדש בחיי כל אחת ואחת מהבנות, כמימוש הגדול של הארגון והסדר, שלאורו תוכל קארי, להמשיך ולהיות התשקיף/מראה של ניו יורק. וזוהי כבר ניו יורק אחרת, מאוד-מאוד אחרת.