"נירו", הוא מכנה את עצמו. ככל הנראה בפרפרזה מודעת לעצמה על "מיקו", אחת מדמויות הקאלט שמעטרות את הרזומה המפואר של אחד החתיכים ההורסים הכי מפוספסים בתעשיית החתיכים ההורסים. שכן נירו - לשעבר, בפשטות, ניר לוי - אם רק לא היה חתיך הורס בעידן שמקדש חתיכים הורסים שמוכנים להסתפק בגילום החתיך ההורס עם האישיות הערסית תל-אביבית המגניבה, היה יכול להיות שחקן הורס. מי יודע, אולי אפילו סתם שחקן רציני.
וזה לא שהוא לא התחיל ככזה, כלומר כחתיך הורס שמסוגל לעמוד מול מצלמה או קהל ולהיות הדבר הכי קרוב לאלון אבוטבול לתלמידי החוג לקולנוע, או בית צבי או תיאטרונטו. וזה לא שלא אמרו עליו בהתחלת הדרך: "אם רק יתמרן את הקריירה שלו נכון הוא עוד יכול להיות אל פאצ'ינו הישראלי, אנטוניו בנדרס של המזרח התיכון". אמרו עליו. אז אמרו. גם על מני בגר אמרו פעם שאם רק היה פוגש את לואי להב בניו-ג'רזי ב-1972 היה בטח הופך לברוס ספרינגסטין.
אבל נירו, קורבן של מציאות תרבותית אדירה וסוחפת ממנו פי כמה, נשבה בחבלי הטלוויזיה, נלפת בזרועות התמנון של ההכרה הכי ברורה בביזנס של המשחק בישראל: פרינג' זה בשביל הנשמה, טלנבולות הן בשביל הפרנסה. וזה בסדר, ואין טעם לשפוט את נירו שבחר ללכת במסלול מיצוי פוטנציאל הסקס אפיל הטלוויזיוני שלו ומחק כל זכר לניר לוי, השחקן הצעיר והמבטיח, שהיה יכול להפוך לאחד השחקנים המובילים בישראל. אין טעם לכעוס על ניר לוי שהפך לנירו, מכיוון שבמשחק הישרדות כמו במשחק הישרדות, הישרדות כיום אפשרית רק באטמוספירה של HOT.
"הפוך" היתה הגנבה לא מזיקה, טקסט טלוויזיוני שנראה כמו הלצה מודעת לעצמה. היא היתה מרחב ההתנהלות הכי קלאסי עבור ניר לוי - לתעתע בצופה שיתחבט בינו לבינו אם מודל הגבר הישראלי החדש שמציג מיקו הוא אמירה אירונית על ז'אנר פרחי מתוחכם או אפיון אותנטי מהימן שלו. אבל ברגע שמיקו הפך לקובי ועכשיו לרענן אלמונד, וניר לוי הפך לנירו, הודיע לוי לצופים בבית ולכל חבריו לתעשיית החלומות על אודישנים, "זה מה יש - זה מה לוקחים". והוסיף סיבובית קטנה משלו: "ועושים את זה טוב; ואפילו נראים כמי שנהנים מהעניין".
צריך לומר: נירו הוא שחקן הטלנובלות הטוב ביותר בישראל כיום. הוא הויקטור בריידן של קינג ג'ורג' פינת בוגרשוב, הרון מוס של כיכר מילאנו. מקצוען פר אקסלנס, אגדה בתחומו בהתהוות, אדם שאם לא יסבול מנשירת שיער לא צפויה, יוכל להמשיך ולהתמרח בנוזלי סיכה לשיער ולהתכתב עם ד"ר דרייק ראמורה עד קץ התרבות. הכי ג'ואי טריביאני.
ואם אמנם ימשיך הז'אנר לשגשג ולהמליט בתדירות עונתית טלנובלה - או אפילו יצליח להעמיד על רגליה אופרת סבון רב עונתית - תמיד יהיה מקום לנירו על הסט. כמו לגיל פרנק, כמו לנתי רביץ - שניהם גרסאות של נירו: גברים מסוקסים בדרכם, שסוחרים במיומנויות המשחק שלהם ובחיבה מותנית של קוראות "לאישה" לצורך פרנסה. כל עוד תמשיך ישראל ליטול מכל תרבות גדולה מעבר לים דווקא את הנחות שבה ותעבד אותו באופן נחות מהמקור (אמריקה - ריאליטי טי.וי, ספרד ואיטליה שעשועוני סיליקון, ארגנטינה - טלנובלות, בריטניה - תוכניות בישול ומסעות), יהיה קיום ליעל בר זוהר ולנירו.
קצת עצוב לדחוף לאותו רצף התייחסות את יעל בר זוהר וניר לוי, אבל אלה פני הדברים בישראל: אין כל משמעות לעמדת הפתיחה האישית של הפרסונה הטלוויזיונית. תהא זו לוליטת בגדי ים שהתקדמה למעמד מגישה, יהא זה שחקן דרמטי רציני שהפך לבאסטיונר טלנובלות - עמדת הסיום של כל העוסקים בטלוויזיה בישראל דומה להביש: מקצוענות מושלמת שהיא בושה למקצוע. וביתר דיוק: בושה למה שהפך המקצוע להיות.