הנטיות של אוחובסקי מתחילות לעלות על העצבים

יוני בלוך הוא בחור מאוד צעיר. והוא ברוקנרול. כלומר ברוקנרול הישראלי. שזה סוג רוק מאוד מקומי וספציפי שאינו מתכתב עם הרוק בעולם. במילים אחרות, יוני שלנו גדל על דור להקות המדבר והגלולה. איפה הילד למשל. לכן כשהגיטרות שלו ושל חברי ההרכב שלו כבר מייללות, הן מתכתבות עם "נפלת חזק" ולא עם שום סטרוקס או ווייט סטרייפס. בשאר הזמן הוא רך כמו שאוהבים אצלנו. לאוזן רוקית מערבית מעודכנת יוני בלוך יישמע צעיר מאוד מיושן. אבל זה בכלל לא העניין.

זמרי רוק צעירים אמורים להדליק את בני דורם. ובלוך, זמר האינטרנט הישראלי הראשון, שקיבל חוזה דרך הבת של מנהל חברת התקליטים שהתאהבה במוזיקה שלו דרך האינטרנט, מצליח כנראה לשמח את הנוער. עם השין השורקת ושירי האהבה-תסכול-כמיהה לקצת ציצים שיאפשרו לו ולחבריו להפסיק לעשות את זה לבד בחושך. ועם שירים כמו "לוט" ("לוט, לא יכולתי לעלות") שחייבים תודה למסורת של כוורת ושירי הנושא מהסבנטיז. את הדיון על "נפוליאון" שמככב גם אצל הבילויים, והקמאבק שלו למיינסטרים הישראלי, נשאיר לחג אחר.

ואחרי כל זה, "אולי זה אני" הוא דיסק מפתיע לטובה. בלוך הוא בחור כשרוני עם נוכחות. יש לו קול יציב, הגשה בטוחה ואפילו טיפה מיוחדת, וכשמאזינים לתקליט מאמינים לו. אפשר כמובן להתבאס מזה שנציגם הרשמי החדש של בני ה-22 בישראל אינו מורד בכלום, אינו מביא בשורה חדשה, אלא רק את אותו שרשור מוכר לעייפה של ישראליאנה לא מאתגרת. מצד שני, בעולם שכולו נערים שרוצים להתפרסם על ריק כמנחי תוכניות ריאליטי, אפשר להסתפק גם בזה שבלוך באמת רוצה לכתוב ולשיר, וברצינות. האם יש לו חשיבות? את זה באמת נצטרך לבדוק בעוד כמה שנים. בינתיים, יחסית למצב הכללי כאן, זה די בסדר.

"ידיים למעלה" של כנסיית השכל כבר יצר להיט רדיו אחד. "איך זה מרגיש" הוא שיר רהוט, ידידותי, מהסוג שעושה את העבודה. וגם הדיסק כולו, כאשר מאזינים לו בנחת, מספק חוויה סבירה בהחלט. כנסיית השכל, שלא כמו להקות אחרות, שומרת על קצב עבודה הגיוני. על רמה. על מה שצריך.

אז מה הבעיה? אם בכלל יש בעיה, אולי היא נעוצה בכך שהדיסק הזה, שנשמע כמו המשך ישיר לקודמו ובעיקר ל"כנסיית השכל" מ-1999, שהביא את "למיה יש אקדח", אינו מחדש דבר. לחברי כנסיית השכל טוב עם הנוסחה שלהם, והם נהנים לשיר שוב ושוב באותו טון בדיוק, שירים שיוצרים אצל המאזין בדיוק את אותה תחושה.

כך יוצא שהדיסק החדש הוא בסדר, תקני, אבל מעט מאכזב. אין בו שום דבר חדש שבשבילו כדאי לעצור את הדפדוף הרגיל במשעולי החיים. כן, מדובר בחבורה שכבר הוכיחה את כשרונה. כן, הם יודעים לכתוב ולבצע, יש להם את הטאץ' המיוחד שלהם. אבל לא, הדיסק הזה אינו שונה במאום מקודמיו. הוא לא שקט יותר, חזק יותר, מהיר יותר, משהו. לא שכל אמן חייב לנסות משהו אחר בכל פעם שהוא יוצא לרחוב, אבל חסרה כאן "התחדשות".

דווקא בשוק המקומי, שאוהב סטגנציה ואת אותו דבר שוב ושוב, זה יתרון. כאמור יש כבר שיר שנטחן ברדיו, אני מניח שגם בחנויות מחכים לדיסק. תהיה כאן הצלחה מסחרית. אם כי כנראה שבלעדי. אני אשב בחושך.

יובל מסנר היה אמור להיות כוכב גדול ברוק הישראלי. בימי הזוהר הקצרים של להקת בלגן הוא נראה כמו מי שהגיע ומתכוון להישאר לתמיד. אחר כך הוא הסתבך בפרשה לא נעימה ומאז בחר להיעלם רחוק מאחור. הדיסק החדש רביעית מסנר, שבו הוא שר עם ערן צור ואלונה דניאל בליווי רביעייה קאמרית מבחר משיריהם מכל הזמנים, הוא בעצם צעד קדימה למרכז הבמה. מסנר עדיין לא בשל להוציא דיסק לבד, אבל הוא כבר מוכן להתחייב מחדש ולהוציא דיסק הנושא את שמו. וטוב שכך.

הבחירה בעיבודי כלי מיתר מבטיחה, כמובן, שהדיסק הזה יישאר באזורים הפחות מסחריים של המוזיקה הישראלית. רביעיית מיתרים היא לא בדיוק הדרך לשבור את השוק. יותר מזה, הרעיון לקחת אסופת שירים, רובם מוכרים, ולתווך אותם בעזרת רביעיית מיתרים, הוא מאוד מסוכן. לא כל שיר מתאים לעניין הזה, ובסופו של דבר זה רעיון שמתאים יותר לערב באולם מאשר להאזנה חוזרת בדיסק.

באופן טבעי החלק היותר מדליק של הדיסק הזה הוא בסופו, כאשר מסנר פותח מעט את הגבולות ומאפשר לביטים אלקטרוניים וליינים של בס לגבות את השירים וכך מקבלים "תמונה אימפרסיוניסטית" ו"בדידותי" גרסאות רעננות ואנרגטיות.

הדיסק נפתח בביצוע של מסנר ל"חתול מפלצת" ומשם מתגלגל למסע בנבכי הקריירה המוזיקלית שלו, של ערן צור ושל אלונה דניאל. אחרי הפסקה ארוכה נעים לשמוע את דניאל שרה מצוין ומביאה ביצוע שעולה בהרבה על המקור ל"גגות תל אביב". הביצועים של צור הם היותר מוצלחים בדיסק, אם כי במקרה שלו זה לא מפתיע. זה שצור יודע את העבודה, זה כבר הרבה שנים לא סוד. השירים שאותם שר מסנר כסולן סובלים מעט מכך שכמבצע סולן הוא לא מצליח לתת להם כוח רב. הוא שר בסדר, לא יותר. הם יפים, אבל הם לא מצליחים להיות הרצועות הבולטות בדיסק. אולי כי קשה להתחרות בביצוע של צור לשיר כמו "קיץ", שהוא גם אהוב וגם מוכר.

"רביעית מסנר" הוא דיסק צידי, אבל סימפטי. ייתכן שהבחירה לדחוס פנימה 17 קטעים היא מעט בעוכריו, 12 היו מספיקים בהחלט. אבל כניסיון, זה מעניין ולרגעים כאמור מאוד יפה. הגיע הזמן לחזור לעולם האמיתי. יש שם מקום גם למסנר. בטוח יש.