בבסיס ספרו החדש של אפרים קישון "נקמתו המתוקה של פיקאסו" ניצב עלבון גדול וחסר תיקון: קישון, אירופי למהדרין ובורגני משכיל, בעל רקע אקדמי בלימודי אמנות, עומד מול יצירות האמנות הנחשבות של המאה העשרים ולא יודע את נפשו. הוא לא מבין דבר ולא נהנה מדבר. המבוכה מתגלגלת לכעס, שתוצאותיו הוא כתב שטנה של 150 עמודים נגד "האמנות המודרנית", נגד יוצריה ומבקריה ובעצם נגד כל מי שמסוגל לעשות - או חושב שהוא מסוגל לעשות - מה שקישון כה רוצה, אך איננו מצליח: להבין, ליהנות.
לעתים מבצבץ העלבון מבעד לאירוניה הדקה שאמורה לכסותו: "אך ככל הנראה אני חוקר האמנות היחיד בעולם אשר איננו מבין אותו", הוא כותב ביחס לבויס (106); פעמים אחרות הוא מגייס אחרים לתחושה הקשה המדווחת בעברית צחה: "אולם מי אנו ומה אנו שנעיז לדחוק חוטמינו בענייני האמנות המודרנית" (72); אבל הספר כולו צרוב בתודעת אי המסוגלות והכישלון החוזר ונשנה להגיע אל פשרו של המושא הנעלה והנקלה הזה, שנותר חתום, חמקמק ומרוחק.
מה יש בה באמנות המודרנית שמוביל את קישון לתהומות של ייאוש וזעם? מדוע האמנות המודרנית - ולא ספרות האוונגארד, המוזיקה הא-טונלית, תיאטרון האבסורד או המחול נטול נעלי הבלט - מצליחה לערער כה רבים, ובמקרה של הבדחן הנחמד והמשועשע בדרך כלל, להביאו לכדי חרפות וגידופים? נדמה לי שהפער בין סגירותו של הדיון על האמנות המודרנית לבין החובה הבורגנית לחזר על פתחיו הוא הגדול ביותר: כולם חייבים ללכת למוזיאון במהלך הנופש בחו"ל, אבל לא להאזין למוזיקה של המאה העשרים או לקרוא ספרות פרומת תחביר, למשל. האמנות המודרנית היתה לחלק אינטגרלי בתולדות האמנות וכמעט אין מוזיאון שלא מציגה; אל המוזיקה האמנותית המודרנית עדיין לא צריך להידרש ברוב הקונצרטים המכובדים. נידחותו וצמצומו של עולם האמנות עומד ביחס ישר לתביעה לשוב ולהתעמת איתו, מבלי שניתנת לרובנו הכשרה מינימלית כיצד לפגוש עולם זר ומאיים שכזה. גם הכסף הרב שמושקע בעולם האמנות ומגיע - בשונה מעולם הספרות - מבעלי הון יחידים ולא מהמוני צרכנים הוביל לתהום שנפערה בין יודעי ח"ן לבין המשכיל הממוצע וההמום.
מתוך עלבונו ומבעד לזעם הקדוש והחזרתיות המלאה של הספר מצליח קישון לשלות כמה אבחנות יפות באשר לאמנות המודרנית: הוא מצביע על הקשר הגורדי בין האמן, המבקר והסוחר עליו היא מבוססת, קשר שדוחק כאמור את הצרכן ההדיוט מכל תפקיד משמעותי. הוא מניח את ייחודיותה, שהרי בהיעדרו לא היה מזדעק; אך בו בזמן הוא חושף את קיומם של נושאים קבועים ספורים ששבים ועולים ברבות מהיצירות בנות הזמן, ממש כפי שהיה בתקופת הרנסנס. ולבסוף, הוא מפרק את הצימוד בין אמנות מודרנית לאמנות לא מימטית, צימוד שאפילו כמה מגדולי חוקריה של האמנות המודרנית קיבלו כהנחת מוצא.
אולם גם מעבר לתובנות אלה, "נקמתו המתוקה של פיקאסו" בא לקלל ויוצא מברך. הוא מצליח לעשות שירות מצוין לאמנות המודרנית: להציבה ולו לרגע קט לרגע במרכזו של דיון (מאמר שער ב"הארץ ספרים", למשל), ובעיקר להשיבה למקום אותו תמיד ניסתה לאכלס: דבר-מה חצוף ומתריס, שמזעזע את אמות הסיפין. קישון מתגלה במפתיע דווקא כצופה האידיאלי באמנות זו: מקריאה בספר עולה שהוא מבקר בקביעות בתערוכות של אמנות מודרנית, מתכתב בלהט על אודותיה, טרוד ונסער ממנה. בספרו אין היא נדחקת לדיון מגובש, סדור, קר ומנוכר אלא זוכה להוקעה ארכנית והיסטרית, אמוציונלית מאוד. אפיונה הראשי על ידי קישון מתאים בהחלט למטרותיה מהפכות הסדר, ולעתים אף לחומרי הגלם מהם היא נוצקת: "אמנות זבל", "ציורי זבל", "תערוכות זבל".
צריך לראות את הספר כדי להאמין: הספר הוא שערורייה מו"לית שמתחרה רק בשערורייתיות הציורים המודרניים. קשה לומר שהספר כתוב בשפה העברית או שעבר הגהה כלשהי. כנראה היה קישון כה סקרן ויסודי עד שהקפיד להגיש בגוף הספר את שמם של הזרמים האמנותיים ושמות האמנים בתעתיק לטיני, כך שנוכל לחפשם בקטלוגים ביתר קלות. בעברית חסרת הדיוק, כידוע, יוזף בויס הוא גם יוסף בויס, ושתי האפשרויות מצויות לסירוגין בספר, אולי לשם הגיוון היצירתי. מעל הכל, קישון ניצל את מלוא יוקרתו הציבורית כדי להעמיד בפנינו אוסף מרשים שכולל עשרות רפרודוקציות של המעניינות ביצירות האמנות שצוירו במאה העשרים.
קישון הוא אמן מודרני: כבר בתחילת הספר הוא טוען "שאמנים דגולים אלה הם קומיקאים בחסד עליון. אני קד קידה עמוקה בפני חוש ההומור הנפלא של עמיתי המנצחים" (15), "קולגים גדולים שלי" (38) הוא קורא בהערצה למייסטרים. והספר שהוציא הוא יצירת אמנות מודרנית. כל הקריטריונים על פיהם הוא מגדיר את האמנות המודרנית מצויים בו: חוסר סדר, שגיאות לרוב, משך הכנה מינימלי, אקלקטיות ועשיית שימוש בחומרים נמוכים במיוחד. מה יותר מודרני מעיצוב השיר בעמודים1-50, שבשל התארכותה הגרפית של השורה הראשונה, המילים הנחרזות אינן מצויות בסוף כל שורה?
"התמונה עצמה הפכה לאיור של המלל המטופש על נייר כרומו משובח" (68), מצהיר קישון במופת מודרניסטי של הוראה עצמית. אם נשמע לעצותיו מלאות הטעם ונשוב לתת דעתנו לחזותי, ואם קישון יוסיף להחליף את חידודי הלשון מן העבר ביצירות אמנות, הרי שתיפתח תקופה חדשה ביצירתו, לבטח הטובה מכולן.