מי היה מאמין שבני גילי ומיני יזכו ליום שבו שרון אילון, נציגתנו האותנטית ביותר, תשב על הספה באולפן של קובי מידן, אדם שבעבר הקרוב שלו כבר הביע את הסתייגותו מהאפשרות הזו. כיוון שכך, ליווה אותי שמץ של שמחה לאיד כשצפיתי בכשלונו הצורב (גם אם הצפוי), של גדול מראייני הערוץ השני להתמודד עם בינוניותה הדודתית של אלופת הסקס אפיל שלאחר גיל 30. צפוי, משום שהיתה זו התנגשות כמעט בלתי אפשרית בין שתי תרבויות, כל אחת והממלכתיות שלה: הוא - מגה מראיין, נציג הממלכתיות הישנה, כבדת הגוף וארוכת הגולפים, והיא - נציגת הכלומיות המסוגננת של סלבי הבזק והרווקה הממלכתית ביותר שידעה המדינה עד כה (אם כי נדמה שהיא עומדת לאבד את הבכורה לטובת נאוה ברק).
ניכר היה שקובי, שהתרגל לתנאי הלוקסוס הכרוכים בראיונות של אושיות תקשורת שכבר עשו דבר או שניים בחיים, עדיין לא הפנים את אופיו החמקמק של המדיום שהוא מתפרנס ממנו. כיוון שלא השכיל להבין את גודלו של המעמד, נפל במלכודת שהעמידה מולו הסתמיות-וונאבי החדשה והפנה כלפיה את השאלות הבנאליות ביותר שיכול היה לדלות: מה קרה. האם התקשורת ניצלה אותך ואת אותה. מה אמר גדי. מה אמרה שרון. איפה טעתה התקשורת. מה השתבש. נראה היה שהוא מבקש להבין מה השתבש בקריירה שלו, שדווקא בשיאה הוא מוצא עצמו מול טיפוסים כמו שרון.
לעומת התנהלותו המגושמת, ישבה באולפנו האשה שנהנינו לשנוא כמרואיינת לגיטימית, כאילו מעולם לא התבזתה בתוכנית טלוויזיה מסוג "קחי אותי שרון". כמה אצילה היתה תשובתה "אני", לנוכח האסוציאציה "אשה". והלוא אדם אחר, במקום אחר ובמאה אחרת, היה עונה את אותה התשובה למילה "מדינה". כמה סבלנות נדרשה לה בוודאי בשביל לשמור על קור רוחה הממלכתי לנוכח מבול השאלות המוכרות לעייפה, שאת התשובות להן יכלה לשלוף כל תחקירנית מתחילה מתוך תיק התקשורת. באותה קלילות אגבית שבה נישקה בידידות 15 גברים, חזרה בפעם המי-יודע-כמה על אותן תשובות: אמיתי לגמרי, הניצול היה הדדי, אמרתי לגדי, היה רגש, אבל היה לי גם מישהו אחר.
קובי קרא לוועדת החקירה שניהל באולפן שלו ראיון מסכם. ייתכן שהתכוון לקריירה שלו. שכן מכל האושיות שכבר פקדו את האולפן, נדמה כי שרון היתה היחידה שלא הוציאה שום דבר חדש מהארון המטונף שלה. לא שמענו אף מילה על הפאלטה הכושלת של הדוגמנות, או על שלל ההצעות העסקיות; כאילו היה זה דבר של מה בכך שפקידה במשרד תזכה לכל כך הרבה הצעות עבודה אטרקטיביות, ועוד בתקופת מיתון.
זה לא חוכמה להפיק אמירות אישיות מפיו של אדוארד סעיד, המורגל בראיונות מקצועיים בדרך כלל. שרון צמחה על כנפי הבאז התקשורתי וממילא כבר פטפטה עצמה לדעת בעשרות הראיונות שמהם מורכבת הקריירה שלה. כדי שלא ישחית לריק את כישורי המראיין הוותיקים שלו, צריך היה לעדכן את קובי שהקונספט התקשורתי השתנה. אם בעבר הסתפחה התהילה לפעילות ציבורית כלשהי, הרי שכיום מדובר בשלב אחד מני רבים הנדרש למינוף קריירות הרבה פחות מתוקשרות ונוצצות, ביזנס למשל.
דווקא בזכות הכחשותיה הלא משכנעות, ברור לכולנו ששרון הבינה גם הבינה את חוקי המשחק. שרון השפילה את עצמה כדי למנף את עצמה. אלמלא הטלוויזיה, היתה נותרת פקידה משמימה, ואילו כעת היא אושייה כלכלית המוזמנת ליומולדת של פרס, חובקת חבר חדש, מסעדה, ובעלת אחת המניות המיניות הגבוהות בעיר. ועדיין, תהילתה היא רק הסיפתח, לא יותר מהערת שולים ברזומה שעוד נכון לה. אנשים מסוגה של שרון יש לראיין על עתידם, לא על עברם.
אפשר היה לצפות ממידן שלפחות ינסה להעלות איזושהי סוגיה בוערת הקשורה בסלבריטאיותה של השרון. שהרי תוכניות הריאליטי טי.וי אינן מגיחות אל מסכינו סתם כך ותמיד עונות על צורך ציבורי מובהק: בחירת מנחה, זמר, וגם מציאת שידוך לרווקה לא מי יודע מה צעירה. והלוא שרון היתה שם כדי לגלם בגופה את הבעיות האקוטיות ביותר של בני גילה: הרווקה בת השלושים המדירה רגליה משולחן הסדר המשפחתי, הצעירים בני השלושים שכמה שלא יעבדו לעולם לא יוכלו לרכוש דירה ללא מגבית אצל ההורים. בהסכמתה לצאת מארון הרווקות תמורת אותה דירה, תמורת אותו פרסום, הפכה לסמל קולני של דור, הדנה אינטרנשיונל של המיינסטרים. תסתכלו עליה ותראו אותנו. מתוקף מעמדה, הייתי מסתפקת אפילו בשאלת קיטבג על דעתה בנוגע להתנתקות מעזה. אבל מידן אפילו לא ניסה. ומכיוון שחזר על השטיקים הפסיכולוגיים שלו, יצא שהביא לנו עוד מאותו הדבר שגם בזמנו שעמם אותנו למוות.
במופע האימים שהעלה אתמול קובי מידן באולפנו הוכח כי תהומות הבינוניות שאליהם עלול כל טאלנט מוכח להישאב עמוקים לאין שיעור מתהומות הנשייה שכביכול צפויים לסלב האינסטנט. באבחת ריאיון הפך הנ"ל ממגה מראיין מוערך למראיין בינוני חסר מעוף, המנסה לזנב בעמיתיו הצעירים. בעודו שואל את שרון אם לא מכרה את עצמה בזול, יצא שהוא עצמו התבזה ומכר את זהותו האינטלקטואלית בעד דימוי קינקי מאולץ. בעודו מנסה להציגה כקורבן תקשורת, הוכרע בנוקאאוט צורב במגרש הביתי שלו. מידן התגלה כמראיין אנכרוניסטי, שאינו מסוגל לזהות תופעות גם כשהן יושבות אצלו על הספה. לאור הריאיון השערורייתי הזה, לא נותר לי אלא לסכם את עתידו של קובי מידן בטלוויזיה בשתי מילים: הוא היה.