וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מעמד הבועלים

1.4.2004 / 12:50

קורנית סטולר שמחה לבשר ש"סטרסקי והאץ'" מקיים בגדול את הכיף שהבטיח ומפרגנת לאקשן הביורוקרטי של "עד קצה הזמן"

אוון ווילסון ובן סטילר. או להפך, איך שבא לכם. בכל מקרה "סטרסקי והאץ'" הוא הסרט השישי של הצמד הזה יחד, אחרי "כייבל גאי", "פרמננט מידנייט", "פגוש את ההורים", "משפחת טננבאום" ו"זולנדר", והאמת היא שהם עובדים יחד לא רע בכלל. סטילר, ראוי לציין, ביים את "כייבל גאי" הנהדר ואת "זולנדר" המעולה (ונו טוב, גם, כמובן, את "מציאות נושכת" הקאלטי), מה שמכתיר אותו כיצרן סרטים אנין (בבימוי! בבימוי!) ומשובח. אם נניח את הקלפים על השולחן, ווילסון, סטילר וכמה סבודי להם ביחד הם הרי הגיבורים הבלתי מעורערים של הסרט, הרבה יותר מסטרסקי, האץ' ואפילו המכונית. אם יש משהו אחד שהמותג ווילסון-סטילר מבטיח הוא כיף - והנה גם הפעם הוא מקיים.

זרם הרימייקים לסדרות קאלט מפעם שהגיבורים המקוריים שלהם כבר זקנים, אבל עדיין מספיק בחיים בשביל לקפוץ להופעות אורח, פלט הפעם את "סטרסקי והאץ'", והסלוגן העברי המתורגם הכי מוצלח אי פעם: "אחלה גברים שבעולם" (שאינו נופל מ"They're the men" המקורי). סטילר הוא סטרסקי, השוטר המסור לעייפה, ווילסון הוא האץ', השוטר הקומבינטור, ושניהם מוצמדים זה לזה כעונש על כך שהם נמאסו על כל האחרים. יחדיו הם יוצאים לפענח רצח, לסכל עסקת קוקאין נרחבת ולהתחיל עם מעודדות. שלא כמו "המלאכים של צ'רלי", שהעדיף את ההווה, הסרט הזה נצמד לסבנטיז העליזות, אך דואג לא להתבוסס בהן עד הצקה. לעזרתם ברגעים הקשים נחלץ האגי בר, הלא הוא סנופ דוג, הקונקשן שלהם לסטריט.

ההומור ב"סטרסקי והאץ'" הוא מעודן מהצפוי. לרוב לא מדובר בצחוק קולני ובלתי נשלט, כי אם בחיוכים וגיחוכים מרוצים ואינטליגנטיים (זה הרבה יותר כיף ממה שזה עלול להישמע). אמנם לא מדובר ביצירה חד פעמית כמו "זולנדר" (שמעתי את הטענה שעל פי האהבה ל"זולנדר" אפשר לחלק את אנשי העולם למביני עניין תרבותי לעומת טמבלים), ולעתים משתרבבים גם קטעים מנג'סים, כמו הנשיקה הלסבית (שהפכה לאחרונה פריט חובה בקומדיות ואינו נופל בחשיבותו מכתוביות הפתיחה), אבל בהחלט מדובר בתענוג ומצב רוח טוב.

אגב, רשמו לפניכם שהבמאי טוד פיליפס ("רוד טריפ" ו"אולד סקול") מותח את החבל ושוקד בימים אלו על עיבוד לסדרת סבנטיז נוספת, "האיש השווה מיליונים", הפעם עם ג'ים קארי כסטיב אוסטין.

בשלב מסוים נשאל מאט, גיבור הסרט "עד קצה הזמן", מפקד המשטרה בעיירה קטנה בפלורידה שהסתבך בפלילים, למה בעצם הוא עשה את השטויות שעשה, והוא עונה בפשטות: "כי אני טיפש". זהו רגע של הנאה צרופה, שמנטרל את כל הספקות והרגזנות שעלולים לעלות כתוצאה מכל ההחלטות הבאמת שגויות ובלתי סבירות שהוא לוקח, ובמידה רבה גם מרמז שהבמאי קרל פרנקלין ("האשה שלבשה כחול", "צעד לא מחושב") משתעשע איתנו הפעם ונהנה מאווירת הלואו-טק AXN שיצר כאן, ובכל מקרה מצויד בהרבה יותר מודעות משהיתה לו כשעשה את הבי-מובי הקודם שלו, "זהות שאולה" עם אשלי ג'אד, לפני שנתיים.

מאט (דנזל וושינגטון) נמצא בהליכי פרידה מאשתו הבלשית האמביציוזית (אווה מנדז), שאותה הוא עדיין אוהב, ובינתיים מתנחם בזרועותיה של אהובתו מהתיכון (סאנה לאטן), הנשואה לבריון (דין קיין, הסופרמן הכי מוצלח שהיה, שכמעט בלתי מזוהה כאן). כשטוב לבו ותמימותו גורמים לו לגנוב מהתחנה כסף שהחרים בעסקת סמים גדולה, מתחילה מפולת בלתי ניתנת לעצירה של צרות, הכוללת רצח כפול שבו הוא פחות או יותר החשוד היחידי ופרודתו היא שממונה על החקירה. הוא מצידו מנצל את מעמדו כדי לטשטש את הראיות המובילות אליו, ובמקביל מנסה לפענח את הרצח לפני שיושם מאחורי סורג ובריח.

מה שחמוד הוא שכל האקשן במותחן הזה הוא ביורוקרטי, וישנם אולי שני קטעי פעולה הכוללים קימה מהכיסא. הדרמות הגדולות של הסרט נסבות על הפונקציות קאט/פייסט, הפקסימיליה והנייר שנעלם ממנה במסתוריות, ההמתנה במרכזיות טלפוניות, שיחות מזוהות וכו'. פעמים אינספור מצליח מאט לחמוק בגלל שמי שאמור להפליל אותו יצא בדיוק להפסקת צהריים. זוהי, אגב, האמירה האמיתית של הסרט, משהו על ההמתנה בתור בביטוח לאומי.

עוד עניין מעולה הוא הלוק והאווירה הכיפיים. פלורידה המיוזעת מעולם לא נראתה כה טוב. בנוסף לכתמתמות החומה הבוהקת והמאוד יפה של הסרט, הוא מעביר תחושה אמיתית של פעלתנות קיצית נינוחה, על כל הבירות, המכנסיים הקצרים והנוף אל הים הכרוכים בכך. בדמיונך גם ביציאה מאולם הקולנוע מחכה לך קיץ כזה, אבל בסוף זה רק דיזנגוף סנטר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully