שדה או גור, זאת השאלה

"כוכב נולד", אני מכריז ביומרנות, היא אקדמיה לביקורת השירה והכוכבות. הערך המוסף הגדול של התוכנית – הדרמטית כשלעצמה – הוא היכולת לעורר בצופים מודעות לחוקי הז'אנר האמנותי שהם צורכים, לעורר בהם הסתכלות רפלקסיבית וביקורתית, לגרום להם קצת לחשוב, וזה לא מעט בימים טלוויזיוניים אלו. מה שמאה מבקרי תרבות לא יעשו, עושה חבר שופטים אחד, שמדסקס מונחים מקצועיים בלייב.

ל"כוכב נולד" איכויות רבות נוספות: לפחות על הנייר היא אמורה להיות ה"רכבת ישראל" של המוביליות החברתית במוזיקה, מעין כביש עוקף לנפוטיזם הגל"צי המדושן. היא גם יצרנית אדרנלין לא קטנה ומטבעה יוצרת מעורבות רגשית גדולה של הצופים, שבוחרים להם פייבוריט "בשר ודם". כל אלו רק מחדדים יותר את החושים של הצופים, כי בניגוד לתוכנית ששואבת אותך לפסיביות מוחלטת, "כוכב נולד" מפעילה את הסלון המשפחתי בקריאות עידוד, הימורים ואבחנות אינסטנט על הפרפורמנס והטונים הגבוהים של ההיא עם התלתלים. כור ההיתוך הווקאלי שמאחד פריפריה עם שינקין עשוי להחדיר לרגע גם צל זעיר של מודעות חברתית יותר: בגדול, ישימו ודאי הצופים לב, התל אביבים דאחקנים ומודעים לעצמם ואילו אנשי הספר נותנים את כל הנשמה.

התוכנית מחדדת את ההאזנה שלנו והופכת אותנו מצרכנים סבילים של מוזיקה לצרכנים פעילים (ולא פעם סובלים), לא רק מהטעם הפשוט של בחינת זמרת ספציפית על איכויותיה, אלא גם בשל הקונספציה הברורה שחדי האוזן ודאי יזהו בקרב השופטים תבנית שעל פיה יש לבחון את סיכויי המועמדים לעבור. יש לי חשד קונספירטיבי בגרוש שהשופטים לא בוחרים את המועמדים בספונטניות של האודישנים, אלא מחליטים על זה עוד הרבה קודם לכן. אם כך, הקונספציה ודאי מודעת ומתוכננת. כבוד השופט המצחיקול צביקה הדר ועמיתיו מעדיפים אותן ילדות חמודות עם מנעד בינוני וקול מתוק או גבוה ומלא פאתוס. הם מעדיפים ליטוש על פני נועזות וחספוס, ושמרנות על פני מינימום של חדשנות. מצד שני, יכולתי להמר על כך גם לפני התוכנית ומבחינתם בצדק מסוים: דרך האמצע היא להם דרכם היחידה.

ככל שהצטמצמו המועמדים, הרשו לעצמם בהפקת התוכנית לרפרף בהבזקים מינימליים על כמה מהסיפורים שמאחורי הטוענים לכתר. לפעמים זה הסתכם בהקרנה חוזרת וגימיקית של התעלפות אחת המועמדות. לפעמים זה היה רגשי כמו שיניה המתוקנות של חנה גור, שלמרות שקיפות המניפולציה הטלוויזיונית, דווקא העניקו באחת מיני ביוגרפיה לנערה האלמונית. גם זה מוסיף למבט הבוחן והמנתח של הצופים, המחפשים עכשיו דמות בקול שהם שומעים. וכך הניסיון לצייר את הפייבוריטית, גור, כדמות טרגית – לכלוכית - שהצליחה להתקדם ולהילחם בשיניים על מקומה, צובעת בגוונים עמוקים עוד יותר את הקול המיוסר שלה. והנה מודעות ביקורתית מסוג נוסף עשויה לבצבץ - ולו לרגע קט ובצורה סכמטית - המודעות למחיר הסלבריטומניה, כי לתהילה עצמה כידוע אין מחיר, יש לה תעריף יומי.

התוכנית של שישי שעבר הסתיימה בקרב מבוים ומבריק במיוחד על המקום ה-13 הנכסף. לא יכלו להיות שתי מועמדות שונות יותר ממיקה שדה, בתו של זמר אופרה ש"אוהבת את כולם", מתל-אביב, וחנה גור, שנלחמה לשוב לתחרות, מאשדוד – האליטה מול הפיתה. הווירטואוזיות הוואקלית המחוספסת והפלפל של שדה, לעומת המלנכוליה החדגונית אך רבת העוצמה והרגש של גור. הווייתן של השתיים מסמלת אולי את שתי הקצוות של כל מי ששר, משחק, מנגן (או כותב באינטרנט) לקהל של אלפים: נוכחותה המסתערת, הנרקיסיסטית והאגוצנטרית של שדה ("אני נכנסת פתאום ליישות רוחנית"), מול השבריריות הנוראית של גור ("השנה הזאת לא תיהייה שווה כלום אם לא אעבור"). השונות המקוטבת הזאת מעבירה את המבט הביקורתי והאנליטי של הצופים והשופטים מהתחום האסתטי למקום עמוק יותר, אולי רגשי יותר, והופכת את המועמד לסמל מייצג, לשאלה של זהות. בסופו של דבר, אם הכוכב כבר במילא נולד, אז למה שלא יהיה אחד משלנו?