מבלי דעת הפכה "כוכב נולד" לסמל חדש של קיפוח חברתי. בסדרה של החלטות מקצועיות לכאורה, אך נצלניות ומקוממות למעשה, בנתה התוכנית את עצמה על גבם של אלה הזקוקים לה יותר מכל, סיפקה להם לרגע את האשליה שהנה זה קורה להם, וברגע המכריע הוציאה להם צו הדחה. גיבוריה האמיתיים של "כוכב נולד", אלה שסיפקו את הרגעים המוצלחים ביותר שלה, הם דווקא אלה שנותרו בחוץ.
הכוכב הבלתי מעורער של הפרק האחרון, שהתמקד בשלב הסלקציה האחרון של מקצה הגברים, היה ניסו סימן-טוב. מבין כל הגברים השבלוניים שהגיעו לשלב זה ונפנפו ברגשנות מעושה בבלדות בנאליות, התבלט סימן-טוב כיחיד שניחן בכריזמה בלתי מעורערת. הוא קיבל בלבביות כובשת את נסיונם של השופטים ל"תרבת" אותו עם שיר ימי זיכרון טיפוסי והגיש פרשנות ייחודית ומרגשת משלו ל"לו יהי". הרגעים הארוכים של סימן-טוב על המסך הותירו תחושה מובהקת של "עוד" והציגו אותו כמי ששירותי התהילה שתוכנית כ"כוכב נולד" מציעה נתפרו במיוחד למידותיו. אלא שדווקא ייחודיותו של סימן טוב היא שגרמה בסופו של דבר להדחתו. הנימוק להדחה, שעליו חזרו צדי צרפתי ויואב צפיר בתקיפות אווילות, הוא שסימן טוב "תמיד יישמע אותו דבר" (בניגוד לצעדי הריקוד הרב-תרבותיים של צרפתי?). קסמו הוצג כגימיק, הזווית החברתית החדה שהביא כאנקדוטה.
אלא שמי שנראו כמי ש"יישמעו תמיד אותו דבר" והתקשו להותיר רושם כלשהו היו דווקא 13 המתמודדים שכן עלו לשלב הבא. מהרגעים הספורים שהוקצבו להם לא ניתן היה ללמוד מאום על ייחודם, ורובם הגדול נראו ככפילים כאלה או אחרים, תוצריה הצפויים של ההנדסה הגנטית של המיינסטרים הישראלי. נציגה הבולט של קבוצה דהויה זו היה שחר ישי, שהרג ולא ברכות את "אשליות" של נסים סרוסי לקול תשואתם של השופטים. מדוע, בעצם, עבר ישי לשלב הבא? קולו מוגבל, תנועות הריקוד שלו נוקשות וחסרות חן, אישיותו חלבית ותפלה. הסיבה היחידה לכך ש"עבר בנקודות" היא הופעתו "החתיכית" (ישי נראה כדוגמן של פרסומת לגבינות). אכן, במקרה של ישי אין השופטים צריכים לחשוש מכך שהוא יישמע תמיד אותו דבר, שכן ממילא הוא נשמע כמו שום דבר.
סיפורו של סימן-טוב מהדהד את סיפורה של חנה גור. בדומה לכריזמת השוליים של סימן-טוב, שפרנסה את הפרק האחרון ובסופו של דבר שימשה כעילה להדחתו, כך גם שיניה של גור הן שפרנסו את הפרקים הקודמים ובסופו של חשבון נזקפו לחובתה. ניצולה המכוער של גור בולט לכל עין: העמדת שיניה כמכשול העיקרי העומד בדרכה להצלחה הציבה לכאורה משוואה סמויה, שבמסגרתה תיקון הפגם האסתטי יוביל להצלחה. כדי שדרך הייסורים אליה שלחו מפיקי התוכנית את גור לא תיראה כסאדיזם לשמו, חייבים להניח את סופה הטוב.
אך הדרך בה בחרה חבורתו של צביקה הדר לסיים את סיפורה של גור אכזרית במיוחד. הצבתה הפיקטיבית של גור מול מיקה שדה, הבלונדינית הנאה בעלת טור השיניים הבוהקות, והדגשת הקרב המפוברק ביניהן, הפכה אותן לסמלים. שדה צוירה כמי שנולדה עם כפית זהב בפה, כמי שהגיע ל"כוכב נולד" באופן נונשלנטי וכמי שבזכות כשרונה וקשריה המשפחתיים לא ממש זקוקה לשירותי התוכנית. גור, לעומתה, נבנתה כמי שחייה וגורלה תלויים בעתיד שמציעה לה התוכנית. באחד הרגעים הדרמטיים החזקים הצהירה גור בטון נואש כי אם לא תעבור לשלב הבא, "כל השנה האחרונה לא הייתה שווה". אני מקווה שאיני לוקה בצדקנות יתרה, אך קשה היה שלא לחוש צביטה לא נעימה בלב כשהתברר שבדיוק את המסר הזה ביקשה חבורתו של צביקה הדר להעביר לגור: תיקון השיניים לא עזר. השנה שעברה לא השתלמה מבחינת גור, אבל שירתה מצוין את העלילה. זריית המלח על הפצעים על חשבון הבית.
"דפוק וזרוק" הוא אם כן סימן ההיכר של "כוכב נולד": על ידי הפיכתם של גור-סימן-טוב-מרציאנו ושות' לאנשי פיל אנקדוטלים, בנתה התוכנית את הפיינאליסטים שאינם מאיימים בחריגותם ככוכבים הנולדים התקניים של המחר. ההחלטה לאפשר לצופים בבית להחזיר שניים מהמודחים הבולטים חזרה למרוץ בדלת האחורית רק מחזקת את ארומת הפריק שואו שדבקה בבולטים שבהם, ומעלה תרומה נוספת לדימויים כמסכנים הניזונים משאריות. כוכב נולד? בהחלט. אבל רק שיהיה משלנו, בלי יותר מדי חריף.