"מרדף הכבשה", ספרו של הרוקי מורקמי, הוא ספר חביב, נעים אך בעיקר לא מעניין. הוא נע על הגבול הדק שבין רגישות ודקות לבין ריקות ודלות, עד שלעתים הגבול נפער לתהום. הספר מתקדם באיטיות, ממועט באירועים, מאריך בתיאור ומהורהר-לכאורה, סימניה המובהקים של ספרות גבוהה ואיכותית. למעשה, כל אלה הופכים למניירה ספרותית מעט ריקה, שמנסה לנקות את רעשי הרקע לטובת סוד שלא ממש קיים.
דוק של שיממון מתוח לאורכו של ספר זה, שגם ויתר על החובה נמוכת המצח למתוח, להפתיע, להצחיק או לרגש, אך גם לא מצליח לעשות משהו אחר. מעשה באיש פרסום משועמם, שחייו משתנים מן הקצה אל הקצה בעקבות צילום של כבשה שקיבל מחבר שאבדו עקבותיו, פרסם על עטיפת עלון וכעת נקרא לתת עליו את הדין בפני אגודה מסתורית ומזרה אימה. על גיבורנו למצוא תוך חודש את הכבשה המצולמת, אחרת חייו בסכנה. יחד עם חברתו הוא עוזב את טוקיו בדרכו אל יפן הלא מוכרת, החקלאית, הפראית. שם ינסה להציל את חייו; שם ינסה לשנות את חייו.
הספר איננו מותח, מתח עלילתי אינו יאה לספרות יפה. רובו מורכב מדיאלוגים מפורטים ותיאורי סיטואציות מוקפדים, והוא מעוניין מאוד להיות מדויק - על כך, כידוע, גאוותו של מורקמי. ב"יער נורווגי" אכן הצליח מורקמי לצלל שפה מינימליסטית, זכה, פשוטה וחדה. ב"מרדף הכבשה", מה שאמור להיות דיוק מסתיר פטפטנות. כך, למשל, נפתח פרק: "ישנן סיבות רבות ושונות שהאדם מתחיל לשתות בקביעות כמויות גדולות של אלכוהול. אמנם סיבות שונות, אבל התוצאה שווה פחות או יותר" (50). למה גם "רבות" וגם "שונות"? למה "שונות" מופיע פעמיים? כיצד "פחות או יותר" מוסיף משהו? ובכלל, המשפט הראשון מנוסח באופן קלוקל. המשפט השני חלול לחלוטין.
פתיחה חיוורת זו מהדהדת פתיחה מפורסמת אחרת: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", משפט הפתיחה של "אנה קרנינה". אבל איפה המשפט החותך, המהודק של טולסטוי ואיפה שני המשפטים הנמרחים, המקרטעים, של מורקמי.
העולם של "מרדף הכבשה" הוא שטוח, ריקני, תפל. לכאורה, זהו העולם שהספר כה מיטיב לשרטט. למעשה, יותר ויותר נוצר הרושם שתפלות העולם מתרכבת עם תפלות התיאור. "נכון שאנחנו מפזרים מילים חסרות ממשות, אבל איפה יש מילים בעלות ממשות?" (55). חוסר האמון במילים הוא נקודת החיבור בין הגיבור המספר לבין הסופר: המילים הסתמיות הולכות עקב בצד אגודל עם העולם המשמים, עד שהן מתמזגות איתו.
המוצא היחיד נמצא בדמות המופלא, הלא סביר, והמופרע: האוזניים בעלות הכוחות העל-טבעיים של חברתו של הגיבור, הדוקטור לכבשים יודע הכל שגח לפתע במלון הנכון והכבשים ובני האדם שמתערבבים זה בזה. הפנטזיה היא מפלטו של הריאליסט המשועמם: רק בתפיסתו את עולמנו כמקום סתמי, מובן עד כלות וחסר עומק, ידמה לו עולמות אחרים מלאי קסמים, קסמים - כפי שיתברר עד סוף הספר - שטוחים אף הם.
הגיבור מוצג בספר כנכה רגשית: אין לו חברים, הוא טוען שאין לו מה לאבד, ואפילו לחתולו אהובו לא העניק מעודו שם. אבל אין הוא חי בעולם שמתקשה לקבל את התנהגותו: חייו תקינים, יש לו בת זוג, מקום עבודתו מובטח ולבסוף - הפלא ופלא - הוא עומד בכבוד במשימתו. יתרה מזאת, נכותו של הגיבור מתגלגלת לנכותו של העולם שמתגלגלת בתורה ללקוניות הנכה של לשון הספר. אינני מגלגל את עיני מעלה בציפייה לתיאורים סמיכים ומעובים; גם כתיבה ממוקדת וקצבית יכולה להטעין מצבים והתרחשויות. בספר של מורקמי, לעומת זאת, הלשון מרחפת בגובה סנטימטר מעל הקרקע: לא בשחקים, לא באדמה.
"הפעם נשמעו דבריו כתרגום מדויק של איזו הודעה רשמית. המילים והמשפטים והדקדוק היו נכונים, אבל היתה חסרה ההבעה" (114). ב"מרדף הכבשה" התרגום לאו דווקא מדויק, הדקדוק - אפילו במשפט זה - לאו דווקא נכון, אבל ההבעה חסרה ועוד איך.