הזדקנו. מה יעשו המתבגרים בנפשם שמשוועים לסרטי נעורים והמפיקים כבר לא רואים אותם ממטר. מתברר שאנחנו כבר לא מבינים עניין, ויכול להיות שפשוט לא עושים סרטי נעורים כמו פעם. "ריקוד מושחת 2" ו"רוק בבית הספר", שני סרטים מוזיקליים: אחד חזק בקטע של חינוך, השני בקטע של אהבה. אחד לוקח את עצמו הרבה יותר מדי ברצינות, אחד עושה מהרצינות שמח.
ב"ריקוד מושחת 2" ציפינו להיזכר בימי נעורינו הלא ממש יפים ולהתבשם במעט רוח נוסטלגית עת ג'וני ובייבי נשחקו במכשירי הווידיאו שלנו. מה שהיה סרט הפולחן של נערות והומואים בארון והזניק את פטריק סווייזי לשום מקום התגלגל לגירסה חיוורת של עצמו. במקום להיטי פיפטיז שרוכזו בקסטה שהתנגנה בכל בית, במקום חן של תמימות נעורים, במקום תשוקה לוהטת וריקודים מושחתים, קיבלנו סלסה מחוממת מאתמול, תסריט מאולץ וסיפור אהבה אנמי.
הבמאי גאי פרלנד ניסה לרכוב על הגל הלטיני בימים שריקי מרטין מבכה את הקריירה האבודה שלו וכריסטינה אגילרה כבר מזמן הפכה להיפ הופ ביץ'. סיפור העלילה דומה, בת עשירים המתאהבת בבחור עני ושווה. מלבד ההבדל המעמדי, הפעם התווסף למשוואה פער נוסף: היא יאנקית שהגיעה לקובה, והוא קובני שנשאר שם. ממש דרמה פוליטית. בתחילת הסרט אף מובהר כי מדובר בסיפור אמיתי, ככל הנראה הם התכוונו למהפכה הקובנית ולא לסיפור האהבה המופרך שמתרקם על המסך.
מי שמחזיק את הסרט על כתפיו השחומות הוא דייגו לונה המהמם, שדווקא התחיל טוב עם "ואת אמא שלך גם" אך איכשהו נקלע לזבלון ההמשך ההוליוודי הזה. לונה, בתפקיד הרקדן הרגיש, מחפה בכריזמה המחרמנת שלו על כלומיותה של רומולה גאריי בת זוגו, שנוכחותה על המסך כלל לא מורגשת. כאילו חסרות בלונדיניות ענוגות ולוהטות בהוליווד, לוהקה דווקא גאריי לתפקיד בייבי. לא רק שהיא מציגה חוסר כישרון בולט בכל תחום החל במשחק וכלה בריקוד, היא גם לא מפצה על כך בויזואליות מרשימה. לונה הוא שמייצר את הכימיה והתשוקה בשביל שניהם.
ג'ניפר גריי, שלה חיכינו בקוצר רוח, השכילה לשמר את שרידי הכבוד שנותרו לה והדירה את רגליה מהפלופ. פטריק סווייזי, לעומת זאת, מפציע בתפקיד אורח שזקנתו מביישת את נעוריו ובכך מייצר את הרגע הכי מעורר חמלה בסרט. הוא צץ בתפקיד מורה לריקוד - מורה לחיים, לבוש באותם הבגדים, מבצע את אותן התנועות, אך זה לא זה אם אנחנו הזדקנו, סווייזי כבר עמוק באדמה.
בשלב הסיכומים נחלקו הדעות. היא טענה שהסרט מחרמן, שקובה מעוררת געגועים ושהוואנה מזמן לא נראתה טוב כל כך. הוא, שלא יצא מפתח הבית כבר שנים, נשאר אדיש אל מול נופי הפלסטיק שהמערכת ההוליוודית הפיקה עבורו. התקבלה הסכמה באשר לחינניותם של ההומאז'ים הקטנים למקור המשובצים לאורך כל הסרט, מהפתיחה הזהה דרך סצינות קטנות שמתכתבות עם הריקוד המסכם הזכור לטוב ועד משפטים שנכנסו לפנתיאון הטראש. אבל לא די באלה כדי לעורר בנו רגש, הזדהות או פיור פאן. אם להיות סלחנים, זה סרט שעדיף לקחת בדי.וי.די, אבל מצד שני, אם אתם כבר שם למה להתפשר על חיקוי זול אם אפשר לקחת את "ריקוד מושחת" המקורי.
אל תפספס
"בית ספר לרוק" הוא סרט נוסף שפועל על פי הנוסחה של "ריקוד מושחת": תהליך לימוד פלוס הופעה בסיום שמרצה את כל המתנגדים. הוא עובד על פי מוכרים אחרים בז'אנר: "הנזירות בלוז", "ריקוד צמוד" וכו'. בניגוד ל"ריקוד מושחת" הוא מצחיק, כיפי ועושה עבודה אמריקאית ראויה. ג'ק בלאק שמתפקד כשפן מסומם ששכח לקחת ריטלין מביא את משחק היתר לדרגות חדשות. למרות שילדים ידועים כשודדי ההצגה, הוא שורד את המכשול ונותן פייט ראוי לליהוק המוצלח של אנסמבל הילדים. שימו לב לבסיסיטית שעשויה לגדול להיות סוג של ג'ניפר קונלי ולילד השמן שיהיה מוכר לחלקכם כבן של בובי בקלה ב"סופרנוס".
סיפור המעשה, שכבר נצפה באלפי סרטים, הוא של רוקר כושל (שתקוע בסבנטיז) הנקלע לכיתה על תקן מורה ובמקום ללמד מתימטיקה מקים להקת רוק. על הדרך הוא נאלץ לנהל מנגנון הסתרה מעיני מנהלת לחוצה עם חיבה לסטיבי ניקס (ג'ואן קיוזק החביבה) ומההורים העשירים והשמרנים. אם ב"שוטר בגן הילדים" מרסן שוורצנגר את הפעוטות והופך אותם ללבנה נוספת בחומה, הרי שג'ק בלאק מלמד את הילדים על הלהקה שבזכותה קיימת המטפורה הנ"ל ומשחרר באמצעות הרוק את תלמידיו המכופתרים.
בלאק, בליהוק אופייני, ממשיך את קו הרוקנ'רול בחייו. אחרי "נאמנות גבוהה" ולהקת רוק מקושקשת, ניכר בשמנצ'יק שהמוזיקה עושה לו את זה. מייק ווייט, התסריטאי, משכיל לזהות את תופעת הגיטרה ההופכת כל חנון פושט לסטאר סקסי. ווייט, שכתב בזמנו גם ל"פריקים ויורמים" המצוינת, שב אל ימי האירוניה המודעת שלו ושם בפיו של בלאק טקסטים המתייחסים לכרסו המשתפלת ומבהיר איך המוזיקה הופכת את הצלוליטיס מגניב. הוא אפילו משבץ זרזיף חינוכי של ביקורת נגד מי שהרגה את רוח הרוקנרול - אם.טי.וי. את הסרט מסכם רולר הכותרות הכי חינני שנצפה זה זמן רב שווה להישאר עד הכותרת האחרונה.