באתי בגלל החומה, נשארתי בגלל הזיונים

צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר על ישראלים, על ברלין, על ישראלים בברלין ועל הקשר המטורף בין שתי התרבויות. אין ספק שפניה עוז-זלצברגר עלתה פה על נושא כבד. האדמה הזו מלאה סימני נפט: יש ריח, יש כתמי שמן. צריך לכאורה רק לקדוח לעומק כמה מטרים, והחומר השחור יפרוץ החוצה.

אבל זאת באר ממולכדת, וכל מי שנפל לתוכה פעם יודע שקשה לצאת ממנה בקלות. במקום שהחומר השחור יפרוץ החוצה, הוא שואב פנימה. כמי שגרה פעם בברלין ועד היום לא מבינה כלום, קיוויתי שהספר יציע פרשנות מעניינת לשאלות הנדושות. מה אבד שם, מה יש לחפש שם עכשיו, זו שאלת ששת המיליון. והתשובה? חיפוש שורשים, געגועים לתרבות האירופית שהתרבות העברית יונקת ממנה, יחסי קורבן-תליין, סאדו-מאזו, האשמה, השואה, סיפורי אהבה, הומוסקסואליות, גלות. זה לא חומר חדש. כל מי שהרהר או כתב פעם על הנושא ישראל-גרמניה בטח הגיע כבר למילות המפתח האלה. קיטש ומוות. נהנתנות ופילוסופיה. בהמיות ואסתטיקה. תרבות ואלימות.

הנושאים האלה מזמינים מחקר מעמיק. ספק אם מישהו יכול לעשות מחקר כזה, ואם כן, אז לא בשנה אחת בברלין, ואם כבר – לא בטוח שהבנאדם יישאר שפוי כדי לסיים את המחקר. לחקור את הסבך הישראלי-גרמני זה כמו, להבדיל ובהפוכה, להיכנס לפרד"ס של חקר התורה: הפשט והרמז נגישים לכל, אבל אדם לא בקיא שנכנס לדרש ולסוד פשוט ישתגע. הספר נשאר ברמת הפשט, ברובד העליון. זאת כתבת צבע עיתונאית שהתארכה לספר.

גם ככתבה עיתונאית, המרואיינים לא מספקים את הסחורה. הגרמנים שהתראיינו בספר הם דמויות ייצוגיות - פרופסורים, מו"לים, פוליטיקאים, אנשים עם דעות מתונות שהיו יכולים באותה מידה להתראיין ל"רואים עולם". והישראלים – פספוס ענק. עוז-זלצברגר איתרה את הישראלים שבולטים על פני השטח: נגן בפילהרמונית (הוא שם בגלל האמנות), שליח "ידיעות אחרונות" (הוא שם לא רק בגלל העיתון), הומוסקסואל (הוא שם בגלל הזיונים), במאית (היא שם בגלל בעלה), ישראלי ערבי (הוא? הוא בכלל מסיפור אחר), כשברקע כמובן סיפורי השואה. הציטוטים הספורים שנלקחו מהמרואיינים מביאים עובדות בסיסיות של שיחת היכרות ראשונית, ורק מעט מעבר לזה. כל מה שקשור לאנשים ולפסיכולוגיה מפוספס, כמעט לא קיים.

ובכל זאת, צריך לפרגן. כוחו של "ישראלים, ברלין" נמצא דווקא במה שהוא לא מתיימר לנתח - בעובדות. הפרטים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים והדמוגרפיים על ברלין מובאים בספר בשפה בהירה ומרתקת. עוז-זלצברגר היא היסטוריונית, והיא יודעת לבודד את העיקר מהתפל. גם בברלין הכתובה, ברלין של הספרות, היא מתמצאת היטב. מעניין לקרוא על ש"י עגנון, לאה גולדברג וביאליק בעיר החטאים, מעניינים הציטוטים מכתביהם ומכתבי סופרים גרמנים בני תקופתם, ההשוואות ביניהם, הפרשנויות על מקומה של אירופה בתרבות העברית, ההרהורים על השפה.

החוויות האישיות של המחברת בעיר הזרה נוגעות ללב ומשמעותיות הרבה יותר מהשיחות עם הישראלים. מי צריך אותם בכלל? מה היה רע אילו כתבה רק על ברלין של הספרות, או רק על ברלין שלה? המילה "אנחנו" נפוצה בספר, דבר בעייתי כשלעצמו: אנחנו, הישראלים, אוהבים לראות את עצמנו כאינדיבידואלים מיוחדים. אולי היה צריך להתמקד בסיפור אחד לעומק, במקום ללכת על תחקיר הרוחב. ואולי מוקד הבעיה נמצא בסדרה "הישראלים" (הוצאת כתר) שהספר משתייך אליה, ניסיון יומרני לפצח את קוד הזהות הישראלית.