מדבר גל משאולי

יש הרבה דיונים סביב המושג הזה, דיוות. זמרות גדולות מהחיים, ששירתן והביוגרפיה שלהן הופכות אותן לאייקונים. הבעיה, כמובן, היא שבעידן החדש, שבו כל מושג הופך תוך דקה לכלי שיווק משומש, קבעו באמריקה שגם בריטני היא דיווה בזמן שהיא לא יותר מההגרלה שמתחבאת בתוך ביצת קינדר.
אבל דיוות הן עניין ודיבור, ודווקא כאשר מתייחסים אליהן כקבוצה, מתבררים לא מעט מאפיינים שחוזרים על עצמם.

דיוות מתחלקות לשני סוגים עיקריים: אלה שגדולות מהחיים גם בחייהן, דיוות האלכוהול, הטירוף, המוזרויות; ואלה שעיקר ייחודן בקול ענק ויוצא דופן. פרט כאוב, שבדרך כלל לא מדברים עליו בקול רם, הוא שכשבודקים דיוות לעומק, מתברר לפעמים שמעבר ליכולת ההגשה המדהימה הן בעצם חסרות חוט שידרה מוזיקלי. אם לא התמזל מזלן, והן לא מוקפות באנשים הנכונים, הן הולכות ונאבדות במרחבי הבינוניות המוזיקלית כמעט עד שהן נעלמות. יש דיוות כאלה בשני הסוגים. ואם לקחת דוגמאות מוכרות, גם ברברה סטרייסנד וגם לייזה מינלי הן כאלה, ולכן בשנים האחרונות, אחרי שאיבדו כיוון, הן הפכו ליצרניות מוזיקה גרועה ביותר.

גם עפרה חזה היתה דיווה, אלא שהיא היתה מהרגע הראשון נתונה בידיו של בצלאל אלוני, שבנה את הקריירה שלה בתבונה ובכוח. הקופסה החדשה "מנגינת הלב 2", ובה שלושה דיסקים משיריה, היא הזדמנות מעניינת לבדוק את פרק הקריירה העולמית בביוגרפיה שלה, ששניים מהדיסקים מתעדים אותו בפרטנות.

הדיסק הראשון הוא "הופעה חיה במונטריי", הקלטה מ-1990 של הופעה של חזה בפסטיבל המפורסם בשווייץ. הדיסק הזה היה עד היום נדיר מאוד. כשרכשתי אותו לפני כמה שנים באינטרנט שילמתי עבורו כמעט 30 דולר.
הדיסק השני (שהוא בעצם השלישי באוסף) מכיל כל מיני שירים שהקליטה חזה לאורך הדרך, החל בגירסת כיסוי ל"Open your Heart" של מדונה, דרך דואטים ובהם זה עם סיסטרז אוף מרסי האנגלים, ועד דמואים שהוכנו לקראת תקליטיה הבינלאומיים, ובעיקר אלה שהיו אמורים לפרוץ עבורה את השוק האמריקאי.

תזכורת: הקריירה הבינלאומית של חזה נסקה בעקבות הצלחת השיר "גלבי" והדגימה המפורסמת של "אם ננעלו" אצל אריק בי וראקים. תקליטה "שדי" היה רב מכר בכל העולם, אבל מעבר למספר העותקים שנמכרו הוא זכה לחשיפה עצומה במדיה ובחוגים המתוקשרים. מיק ג'אגר אמר בשעתו שהוא מעריץ אותה.

בשלב הבא החליטו אלוני וחזה לנסות את מזלם בחברת וורנר האמריקאית, ששקלה את האפשרות להפוך את חזה מכוכבת אתנית לקהל מצומצם לזמרת מיינסטרים מצליחה. חזה ואלוני נסעו לארצות הברית ולמעשה לא הצליחו במשימה. התקליטים הנוספים שהוציאה חזה בעולם לא היו הצלחות מסחריות וגם לא אצל המבקרים.

את הסיבות קל להבין כשמקשיבים לאוסף הזה. הדיסק מפסטיבל מונטריי הוא דיסק משובח. חזה בשיאה, קולה זך ומצלצל, והיא שולטת היטב במעברים בין שירי תימן לשירי שאר העולם. מצד שני, דווקא בקטעי המעבר קל להבין שהיא אורחת, מהגרת. האנגלית שלה נעימה, אבל לא נטולת שגיאות בדקדוק או בבחירת מילים. הקהל כמובן מבין מה היא אומרת ומקבל אותה, כזרה.

מהדיסק השלישי, שהוא מעניין בעיקר לנברנים, מעריצים כפייתיים ואנשי תעשייה, מתגלים פרטים נוספים. חזה ואלוני בנו את הקריירה של חזה על שירי פופ מוצלחים, מהסוג שאהוב בישראל ואירופה. אלה שירים קליטים שדומיהם מככבים במצעד האנגלי ובגרמניה וצרפת. בארצות הברית אין שום שוק לדברים האלה. רובי וויליאמס ובוודאי להקת האם שלו טייק דת הם דוגמאות למכונות משומנות בהרבה שכשלו מול חופי אמריקה.

לכן נדמה, וזו אמנם חוכמה בדיעבד, שכל הניסיון של חזה לכבוש את אמריקה היה טעות. בחוברת המצורפת לדיסק מספר אלוני כי חברת התקליטים חיברה אותם לצמד הנודע טינה וימות וכריס פרנץ, אנשי ראשים מדברים וטום טום קלאב. "הם משכו לכיוון שלדעתנו לא התאים לעפרה", מסביר אלוני. "עפרה לא רצתה להיות זמרת רוק". שזה בסדר, רק שבאמריקה אין זמרות פופ. בטח לא בפורמט של חזה.

כמעט כל השירים שהוקלטו בתקופה ההיא נשמעים כמו מפגש מאולץ בין חזה לעולם שאף פעם לא חשבה שהיא חלק ממנו. דוגמה טובה היא "פאטהמורגנה" (מתוך האלבום "רוחות מדבר"), שמופיע בדיסק של מונטריי בגירסה חיה. זה שיר אלוני-חזה קלאסי, יורופופ סוחף, מהסוג שהיה בקלות מביא את המקום הראשון באירוויזיון. אבל זה בדיוק סוג השירים שאין להם קיום באמריקה. כדי שחזה תכבוש את אמריקה, היה צריך לקרות נס או משהו מאוד משונה.

ייתכן שאילו היתה נשארת איתנו (ועם אלוני), היתה חזה מארגנת מחדש את חייה ויוצאת לכבוש את אירופה, ואולי אף מצליחה. אבל בסיכום הקריירה שלה ניתן לומר שחזה כבשה את העולם עם כמה משירי תימן, הוציאה מהם את המיטב, אך לא הצליחה מעולם להפוך לזמרת רגילה עם קריירה סדירה כמו שהיתה לה בארץ. עדיין הביצוע שלה לשיר של מדונה הוא חמוד ואפילו טוען את השיר באנרגיות שונות לגמרי.

עפרה חזה, מנגינת הלב 2 (הד ארצי)