הסלב האחרון

איזו יפה קרין מגריזו! ואיזו חמודה! ואיזה מרהיב טור השיניים הבוהק שהיא חושפת כשהיא מחייכת את החיוך הסימטרי המושלם שלה! ואיזה יופי מונח עליה הבגד שהיא לובשת! כל בגד! ובאיזו התאמה נהדרת משתלב המיקרופון בין מיתרי הנבל שהיא מחזיקה בתור אצבעות! וכמה זוהרת היא נראית! אפילו בג'ינס ובטי שירט! קל וחומר בשמלת ערב ארוכת שיפולים! ובאיזו מהירות חדר שמה לתודעה! ובאיזו חינניות הוא נישא על השפתיים! ובאיזו אגביות מדויקת הוא הפך אפילו לשנינה ולטייק אוף קליט ב"ארץ נהדרת"! וכמה ברור שמתחת לתשפוכת מלל משולהבת זו ישתרך שובל תגובות בנוסח "היא סתם כונפה, אני לא מבין מה כולם מתלהבים!" לצד "קרין, את הכי הורסת, הייתי עושה לך טובה!" וכמה טובה היתה בוודאי טובתו של מעניק הטובה, אילו רק היה מסתייע בידיו לתיתה! ובאופן כללי: ! ועוד אחד: !

בלית ברירה, תוצאה של מחדל נואש, אנו מתקיימים בעידן סימני הקריאה, זעקות התפעלות ומחוות הגזמה מופרעות. אנו פועלים בתקופה בה המילה מתה, המשמעות איבדה מתוקפה ופולחני ההווה שלנו, החוזרים על עצמם, המשכפלים את עצמם בלולאה מביכה של הישנות תעתיקים זהים לתחליפים אותנטיים, אינם יכולים עוד להתניע את עצמם מכוח היותם בלבד. הם נזקקים לסימני קריאה כדי להתקיים. ברשת התרבותית השקופה שטווינו סביבנו, קרין מגריזו היא שם תואר, אמתלה לשים משהו, כל דבר, כל בן אנוש, בקונטקסט של תחביר, שמעניק ממשות למילה, לשם, ובלבד שנוכל לעטרו בסימן קריאה. תירוץ אנושי לגלף התפעלות מעץ יבש, לעורר ריגוש בלב מת – קרין מגריזו היא יפהפייה שקופה, פצצת מימן שפיצוצה אינו גובה קורבנות, עדות לשחיתות רגשית, לקהות חושים אסתטית, לזומביות שמנסה להחיות את עצמה בכוח תרועת ההתפעלות המאולצת, בעטרת סימן הקריאה. סימן הקריאה! הנה לכם התרגשות. !. !. !.

אמנם נדמה שתרבות הוואקום הגיעה לקצה. היא אינה מסוגלת עוד לייצר דמויות אנושיות שיצליחו לעורר את המתבונן בכוח קיומן. עגת הסלבריטאות העילגת אינה מסוגלת לעורר בקהל אפילו את הגיחוך הנדרש. הערצה, כל הערצה; פליאה, כל פליאה; השתאות, כל השתאות; אפילו בוז, כל בוז, אינם אפשריים עוד. אנו מתנהלים באוטופיה של מוות המדמיין את עצמו להיות חיים. בגיהינום משעמם שכזה איבדה התרבות את יכולתה להרגיש, להתחרמן, לכעוס, לשנוא, להעריץ. ולכן בוחרים באופציה הקלה, הפשוטה מבחינה תחבירית: !

ככה זה. הפכנו לחורים שחורים, לכיסי אוויר, להדמיות אנוש, להולוגרמות, לסימני פיסוק חסרי כל משמעות, לרצף אותות סתומים, לאורות מרצדים בשמים, לשלם הקטן באופן ניכר מסך כל חלקיו. איננו קיימים עוד. איננו מכירים בכך, עדיין, אולם הדבר בוער בעצמותינו באש הקרה של הסוף המוחלט. המשימה הוכתרה בהצלחה: תוכנת השמד של תרבות הכלום שמתחלק באפס ומביא לתוצאה שאין לה כל אפשרות השלימה את השתלטותה על העולם.

אין באמירה זאת פאתוס, גם לא ערך מוסף פילוסופי. זהו זה. ככה זה. חדלנו מלהתקיים בכוחות עצמנו. אנו זקוקים לתמריצים מלאכותיים: יהיו אלה סמים, מוזיקת מועדונים, סימני קריאה אחרי המילה "הורסת", או "שולטת". קרין מגריזו באמת יפה ומקסימה מאוד, נראה בעין המצלמה. אבל אין לכך כל משמעות. לא מכיוון שיופי הוא טפל, לא מכיוון שסלבריטאות היא דרעק. שתי אמיתות אלה נדמות כמו בדידים תועים בחלל אינסופי של העדר יכולת להגדיר, לנסח, לתאר, לחוות, לחיות. מבחינות רבות, ובאופן שרירותי לחלוטין, שהוא ההיגיון היחיד היכול להתקיים בעולם הנוכחי, קרין מגריזו היא הסלב האחרון.

העולם התרוקן. חנקן הוא כעת התכלית היחידה. נדמה שגם על מדור זה ליישר קו עם האמת הנוקשה של היקום, ולחדול. לתמיד.

!