חתול תפלצת

חשוב לי להבהיר שאני לא מהילדים שגדלו לצלילי חרוזיו של ד"ר סוס, אצלנו זה היה הרבה יותר "החתול במגפיים" בקריינות של אלכס אנסקי, ולכן גם לא בניתי על הסרט הזה שישיב אותי לינקותי המאושרת, ואין בי זעם יתר על היוצרים בשל העיבוד העילג והמנג'ס הזה. אבל אני חייבת להודות שמייק מאיירס בתחפושת החתול הזו הוא בבירור הדבר המפחיד ביותר שראיתי מימי. לא ברור איך הפך החתול המרושל, המצויר ביד קלה, לתפלצת המסיבית והשטנית הזו, המדברת בקולו של שרק, אבל ברור שהיא אוהבת למחזר בדיחות אפילו מ"עולמו של וויין".

העיצוב של הסרט מאוד נעים לעין, לא יותר מזה. הבחירה הקלה להציף בצבעים פלורסנטיים ולשטוף את הפריים במשטחים על משטחים של צבע כאילו אבא של המפיק מנהל את טמבור מצליחה לפרקים לשעשע, אך מרבית הזמן נוטה דווקא לשעמם. אני בהחלט מעריצה ומחזיקה מהבמאי בו וולש, האיש שעיצב את "ביטלג'וס", "מכסחי השדים 2", "המספרים של אדוארד" (שרעיונות מתוכו הוא בהחלט מנסה לשחזר פה), "באטמן חוזר", "גברים בשחור" ועוד רבים ומתוקתקים, אבל כאן בולטת בהעדרה ידו הקשוחה של במאי עם חזון קולנועי ויזואלי שלם, טים ברטון למשל. יהיה מוגזם לומר שהסנדלר הפעם הולך יחף, אבל הוא בהחלט נאלץ להסתפק באדידוס.

הילדים שהיו באולם לא נראו סובלים במיוחד, אבל במפתיע נשמעו זועמים על התנהגותו האנוכית של החתול, וכשזה גורש בבושת פנים מן הבית, עלו כמה קריאות "מגיע לו" מן הקהל הצעיר, שהזדעזע מהתנהגותו הקלוקלת כאילו היתה אחת הפרסומות לקליק. מצד שני היו גם כמה גלי צחוק במהלך הצפייה, שבאו להוכיח שרובם עוד לא הספיק לראות את "אוסטין פאוורס" ובעתיד עלולים לחשוב שהוא פילח בדיחות מ"חתול תעלול".

מבין הסרטונים המצוירים, אלו של "סקובי דו" בהחלט משעממים אותי יותר מאחרים, אבל "סקובי דו 2: חופשי חופשי" בהחלט יותר מהנה מ"חתול תעלול". הוא אמנם ארוך מדי (והוא רק 88 דקות), אבל בכל זאת נחמד. סקובי עדיין ממוחשב להכאיב, שרה מישל גלר עודה בלונדינית, ורק לינדה קרדנלי (ולמה) הפכה חמודה יותר. הפעם גם אלישה סילברסטון וסת גרין מצטרפים, ובסך הכל יש אווירה נחמדה. עד שנמאס.

לפני הצפייה ב"פיטר פן" החדש טענתי ש"הוק" המעולה והעיבודים המגוונים שקדמו לו סתמו את הגולל ואין שום צורך או סיבה לגרסאות נוספות. אני עדיין חושבת ככה, אבל הסרט החדש בכל זאת מאוד יפה ומוצלח, ורק אורכו, כמעט שעתיים, מטשטש את חינניותו.

אני מתה על רייצ'ל הורד-ווד, שזהו תפקידה הקולנועי הראשון, שמספקת את הוונדי הקולית והמגניבה ביותר בהיסטוריה של הוונדיות ומודל מעולה לחיקוי לילדות בלונדיניות באשר הן. זוהי גם הגרסה הקולנועית הבוגרת ביותר שהופקה לסיפור, והיא מתובלת בלא מעט הומור בריטי יבש, ואף יותר מכך, במתח מיני של ממש בין וונדי לפיטר, ולא רק, לרגעים גם בין וונדי להוק, שאותו משחק ג'ייסון אייזקס, המגלם גם את אביה (ממש כמו בגרסה המצוירת), לא פחות. הניסיון של וונדי להפוך את פיטר מילד לגבר מעולם לא נראה בוטה יותר. בעיקר לא אצל דיסני.

הבמאי פי ג'יי הוגאן ("חתונתה של מיוריאל", "החתונה של החבר שלי") חושף כאן בעדינות גם את צדו הפתטי והעגמומי של פיטר פן, שהתעקשותו להישאר ילדון עולה לו בכל חבריו, באהבתו ובחוויות הרבות שהוא מפסיד בלופ האינסופי של חייו. גם פגיעותו וחולשותיו של הוק נחשפות, והעליבות של מלחמת מאה השנים שלו בילד בן 12 באמת נוגעת ללב. ניחוח טרגי של ממש מלווה את העימות הסופי בן שני המנהיגים של נוורלנד. גם את המבוגרים הלונדונים לא זונח הוגאן ולא מאפשר לוונדי להישאר ילדה, ולו רק כדי לא לשבור את לבם של הוריה האוהבים. אכן, קשה להיות טינאייג'רית בהתהוות.

ייתכן שחלק ניכר מקסמו של "פיטר פן" נובע מחוסר המודעות העצמית שלו. "מולאן" המעולה, למשל, ידע לשמור על מינונים נכונים, אך מרבית סרטי הילדים כבר שכחו שהקהל שלהם עוד לא ראה את טרילוגיית הצבעים של קישלובסקי וכופים עליו התחכמויות אינטרטקסטואליות שמערפלות את ההנאה הפשוטה שבצפייה. נכון, הילדים עכשיו הרבה יותר מוצלחים, אבל נדמה לי שהם בהחלט יעדיפו את ההרפתקאות של וונדי פיטר על המחוות של "חתול תעלול" ו"סקובי דו" לסרטים מהאייטיז.