לוריאל פרופסיונל

זו טלוויזיה! זה מפזר חום! זו חבילת מצות! לא, זה ספר. אוטוביוגרפיה בשם "לחיות את ההיסטוריה" (הוצאת אור-עם), רב מכר עולמי ובו 507 עמודים גדולים מנייר כבד במיוחד שמי שמדפדף בו בשכיבה על הגב מסתכן ללא ספק בקריסת ריאות. ולאיזה נושא יכול להתאים ספר גדול ממדים ותפוצה שכזה? נושא גדול לא פחות: הילרי רודהאם קלינטון, האשה הראשונה המתוקשרת בעולם והאשה שלה הסיכויים הגבוהים ביותר להפוך לנשיאה הראשונה של האימפריה השולטת. הידד!

ובכן, הילרי, אותה סנאטורית שהודיעה זה מכבר שאינה מתעתדת לרוץ לבחירות ב-2008, מתזמרת כל מילה ומשפט בספר הזה כדי שאנחנו נבין שאין אדם מחויב ממנה בעולם ושאין מתאימה ממנה לכהן במשרה ציבורית בכירה בארצות הברית של אמריקה. האמת, היא גם מצליחה במשימה; בלי שום ציניות, היא בהחלט משכנעת.

מי שמחפש כאן וידויים כנים, שאיפות ונשיפות, סיגרים לחים ושאר מעוררי תיאבון - שילך לחפש את החברות של בעלה. הילרי רודהאם היא בחורה רצינית והיתה כזו מהיום שנולדה. היא נולדה לאב סלף מייד מן ושמרן ואם עקרת בית וליברלית בנשמתה. סביב שולחן האוכל נהגו בני משפחתה לשוחח על... - יפה ניחשתם - פוליטיקה וספורט, והיא גם מסבירה: "בזכות ויכוחים אלה למדתי שתחת אותה קורת גג יכולות לדור בכפיפה אחת כמה דעות שונות. כשמלאו לי 12, היו לי עמדות משלי בנושאים למיניהם".

עוד בילדותה אספה הצופה המושבעת הילרי תרומות למען הנזקקים ונבחרה לראש משמרות הבטיחות. האירועים ששינו את חייה ולאורם התפתחה היו תמיד מיתוסים כל- אמריקאיים מהסוג של הופעת הביטלס אצל אד סאליבן, רצח קנדי, משחקי פוטבול, מלחמת וייטנאם ופתיחת סניף מקדונלדס הראשון בשכונה. היא התנדבה כמעט בכל מערכת בחירות אפשרית, ובמסגרת התמחותה ועבודתה כעורכת דין התרכזה בסיוע משפטי לשכבות החלשות ותיקון עוולות חברתיות.

וכך זה ממשיך, כל פרט בחייה של הילרי רודהאם קלינטון הוא נקודה בפורטרט של האומה האמריקאית, כל מעשה שעשתה, כל החלטה שקיבלה, אישית ככל שתהיה, קשורה בדרך זו או אחרת במימוש זכותה וחובתה הפטריוטית לשמירה על חירותו של האזרח באומתם של החופשיים ובאהבת המולדת. "לחיות את ההיסטוריה", שמו של הספר, אינו מתייחס רק לשמונה השנים שחיתה בבית הלבן אלא אל כל שנותיה, וחייה הם החיים של האומה כולה. הילרי היא היא אמריקה, ושום דבר חוץ מזה.


האם אפשר להאמין לה? כמובן שלא, אבל כפוליטיקאית, הילרי מקבלת על עצמה את כללי המשחק, משווקת את עצמה כאילו היתה קרם לשיער ונזהרת לא לפגוע ברגשותיו של איש כי מי יודע מתי תזדקק לו. מתוך כל המלל נדמה שמה שהיא בסך הכל רוצה לומר זה: היי, אולי אתם לא יודעים, אבל אני לא האשה הקטנה שבמקרה התגלגלה אל הבית הלבן לרגלי בעלה, אינני הקורבן הפסיבי של התהוללויות הנשיא לשעבר שלכם, אני חיה פוליטית בפני עצמי, ישרה, אידיאליסטית, פמיניסטית, חריפה ושאפתנית.


אמנם לא אשה קטנה, אבל עדיין אשה. עם כל ההארד קור פמיניזם, הילרי, בחושיה החדים, לא שוכחת לשרבב זוטות קוסמטיות כמו עניין התסרוקות המשתנות שלה ופעולות אשת נשיא קלאסיות שלקחה בהן חלק, ובהן הקריאה התקדימית: "בואו נשים ברוקולי בבית הלבן!".


אני לא ממליצה לאף אחד לקרוא את הספר הזה בשלמותו. הוא ארוך מדי, כבד מדי (פיזית) ועמוס מדי באפולוגטיקה ורשימות מצאי אינסופיות של כל מעשה טוב שעשתה המחברת וכל אדם יקר שפגשה במהלך חייה. מה שכן,בתור מי שכן חרשה את כולו, אני חייבת להגיד שהוא עבד עלי. הילרי, אם את קוראת את זה, רציתי לומר שאם את רצה בבחירות הבאות אני מבטיחה להצביע לך. זה כמובן אם תהיה ברשותי תעודת הזהות הנדרשת (רמז, רמז).