בעשר השנים האחרונות הפך קווין סמית מסטודנט לקולנוע לאחד האנשים הכי יצרניים בתעשייה. "מוכרים בלבד"
("Clercks") שנעשה ב-1994 בתקציב זעום של כ-27 אלף דולר נמכר למיראמקס והרוויח שישה מיליון. מאז הספיק סמית לביים עוד חמישה סרטים, להפיק כמה סרטים לחברים ולהעלות לגדולה את ג'ייסון לי, בן אפלק ומאט דיימון. הוא גם העביר שכתוב על "'חופשיות על הבר", הפך לאחד מכותבי הקומיקס המבוקשים בסצינה, קנה את כל הפרקים של "דגראסי", ביים כמה פרסומות ופרומואים, יצר סדרה מצוירת (ומשובחת) שמבוססת על "למוכרים בלבד", פתח חנות קומיקס בג'רזי ולאחרונה גם בלוס אנג'לס, הרצה כמעט בכל קולג' בארצות הברית, הופיע בקביעות אצל ג'יי לנו ובתפקיד אורח ב"חוק וסדר", צילם דוקומנטרי (חשאי) לפרינס, התכתב עם מעריציו באתר האישי שלו, יצר פסטיבל שנתי שמוקדש לסרטי חברת ההפקה שלו, חתם על כל פריט אספנים ודאג לרצות כל מעריץ נזקק. וזו רשימה חלקית ביותר.
לפני שסרטי קומיקס שטפו את אולמות הקולנוע וכשקומדיות נעורים היו בעיקר לכל המשפחה (פרה "אמריקן פאי"), סמית היה הקול של זה שרץ כל חודש לחנות הקומיקס הקרובה לחפש את הגליונות החדשים, של הבטלן מג'רזי שמחפש עיסוק כלשהו, או של כל אלה שגדלו באייטיז על סרטים של ג'ון יוז או ג'ון לנדיס. מה שנקרא ג'רזי בוי. בשנים האחרונות טלטלו את חייו שני אירועים עיקריים: נישואיו לג'ן שוולבק (שאותה, אגב, צילם לגליון חמישים שנה של "פלייבוי") ולידת בתם הארלי קווין סמית' (על שם הדמות מבטמן). אלה הולידו את "ג'רזי גירל", הסרט החדש שלו, שבו הוא בוחש במשמעות של להיות אב.
"ג'רזי גירל" מגולל את סיפורו של אולי טרינקי (בן אפלק), ג'רזי בוי שהפך ליחצן מצליח בניו יורק. הוא אוכל סושי, יש לו דורמן בבניין והוא אוהב לקחת מוניות. אשתו של אולי (ג'ניפר לופז) מתה מיד לאחר הולדת בתם ואולי עובר לגור אצל אביו, שעוזר בגידול הילדה. אחרי הכחשה של תפקידו כאב ופליטת פה מחסלת קריירה מבין אולי את המשמעות של היותו הורה ומחליט לקחת את עצמו בידיים. הסרט מתחיל שבע שנים אחר כך. שמאלץ? כן. וזה חבל, כי בתסריט מתחבא טוויסט מתוחכם שהסרט לא נותן לו לצאת לחופשי.
הטעות הראשונה של סמית היתה לשכור את הצלם הנודע וילמוש זיגמונד ("צייד הצבאים", "מפגשים מהסוג השלישי", "אימת מפלצות הדם"). "ג'רזי גירל" הוא מקרה קלאסי של במאי שעובד עם צלם בעל פרופיל הרבה יותר גבוה משלו, והצלם משתלט על הסגנון הוויזואלי של הסרט. אין ספק שזיגמונד צלם מעולה, אבל הסרט שצילם מנותק לחלוטין מהתסריט. הצילום הגרנדיוזי וההוליוודי שלו, מדהים ככל שיהיה, עובד בדיוק ההפך מהתסריט של סמית. כל בדיחה או הערת ביניים משעשעת בתסריט נבלעת בתוך משחקי האור וצל המיותרים, אחד אחרי השני מוחמצים רגעים סמיתיים אופיניים בגלל חוסר התיאום הסגנוני בין הצלם לבמאי-תסריטאי. הדיאלוגים של סמית והצורה שהוא מביים את השחקנים שלו מקסימים בגלל שאין בהם טיפת ריאליזם. סרט שמצולם בצורה כל כך ריאליסטית (המציאות לפי הוליווד לפחות) קובר את האיכויות האלה.
אם ההשפעה העיקרית על "עכברי הקניון", סרטו השני של סמית, היתה של "בית החיות", אז ההשפעה על "ג'רזי גירל" היא כנראה איזה סוחטן דמעות טלוויזיוני עם ג'ודית לייט. נראה שסמית רוצה שהקהל יבכה כמה שיותר, הקהל וביחד איתו הדמויות בסרט. אין עשר דקות בלי רגע אמוציונלי בר משמעות. אפלק קופץ על כל הזדמנות שהוא יכול להזיל בה דמעה. בשמונה הפעמים הראשונות זה עוד יכול לרגש, אבל יש גבול לכל תעלול. לעזרת הצופים עומדת מוזיקה מרגשת לפי הספר, כדי שכולם יידעו בדיוק מתי לבכות, איפה השיא ומתי אפשר להרגיע ולנגב את הלחי (עד הסצינה הבאה כמובן). חשבתי שאולי בגלל שאני לא אבא יש דברים בסרט שהם מעבר לתפיסתי, ואני עדיין בטוח שיש כאלה, אבל לא בכזאת כמות. הלכתי לראות סרט של קווין סמית וקיבלתי את "חופים".
דווקא מכיוון השחקנים הסרט עובד לא רע, עד כדי כך שהם מצליחים להציל מספר סצינות מבריכת השמאלץ שהסרט משתכשך בה. ראקל קסטרו שמשחקת את גרטי, הבת של אולי, מעולה בסרט הראשון שלה; ג'ורג' קרלין, אבא של אולי, מראה שוב שהוא לא רק גאון קומי אלא גם שחקן דרמטי מצוין (ראה ערך "מסע הכזבים של ביל וטד"), ליב טיילר מצוינת, גם אם הרפליקות של סמית לא יושבות עליה באופן טבעי; אפלק, כשהוא לא בוכה, לא רע; וג'ייסון ביגס ממלא את המקום של ג'ייסון מיוז (שידוע בעיקר כג'יי). יש גם כמה הופעות אורח מהקאסט הקבוע של סמית, שרובן לחלוטין לא במקום, בעיקר הופעה היסטרית של ג'ייסון לי ומאט דיימון, שעובדת יותר כמו סצינה מאחד הסרטים הקודמים שלו, לפני שהחליט לשחק אותה גרי מרשל.
לכל במאי יש עליות ומורדות, "ג'רזי גירל" הוא ללא ספק מורד. בעתיד הקרוב עומד סמית לעבד לקולנוע את הקומיקס "גרין הורנט" (שעובד בשנות השישים לסדרת טלוויזיה בכיכובו של ברוס לי), אחר כך את "פלטש 3", החלק השלישי בסדרת הסרטים של צ'בי צ'ייס משנות השמונים, מתרקם גם סרט מדע בדיוני ויש אופציה לסרט נוסף על ג'יי ובוב. בינתיים כדאי להחמיץ את "ג'רזי גירל" ולראות שוב את "מוכרים בלבד", אחלה סרט.