אם מוכרחים לסכם פסטיבל גדול ומגוון כמו בומבמלה, אפשר לומר שהיה נחמד, אבל הזבל שהתגלם בפסטיבל בכל מיני אופנים וצורות חיים, איים, השנה יותר מתמיד, במגה פיגוע קארמטי. זה לא שהזדקנו או שהפסטיבל התמסחר לחלוטין (עדיין לא הותקפנו על ידי דוכני סלולרי או מקדונלדס), משהו פשוט הוחמץ מבחינת החזון וההשקעה.
המאפיין הבולט של השנה, ועל כך יעידו זקני השבט, הוא הקהל שמגמת הירידה של גילו הגיעה לשפל חדש. התוצאות בשטח הן חוויות כמו סרנדת המאהל, שנמשכה כל הלילה וכללה שורה אחת "עוד מעט כולם יתעוררו" מלווה במקצב דרבוקות אנרגטי, או המשחק המשובב "להחביא זבל באוהל אחר או סתם לשלבו בנוף". לשנה הבאה כדאי שיהיה לפחות אזור קמפינג אחד עם הגבלת גיל.
כל קהל מביא איכות מסוימת, וזה של 2004 הביא איתו תזזיתיות של הורמונים מבעבעים שמקבלים בעיטה בתחת מהאקסטה ורצים לספר לחבר'ה בצרחות התלהבות. עולמם של באי הפסטיבל היה רווי בכל סוגי הגירויים, ולכן הדבר הרחוק ביותר מהשאנטי הקלאסי. למעשה הם יצרו לעצמם פסטיבל משלהם, שהלוק המוקפד ו"הנכון" היה יפה לו, ובתוכו חזון בומבמלה שימש תפאורה.
גם החזון לא תמיד היה ברור: האם המוזיקה בפסטיבל היתה אמורה לעמוד כחוויה בפני עצמה או להיות אמצעי לאווירה? בפועל, המוזיקה היתה כמו תפאורה מרהיבה שכוונה לאוזניים בשלל מנגינות הרמוניות, מלודיות ורפטטיביות, שבעזרת מוטיבים מכל קצווי תבל היו כמו שומר מסך מהפנט ואמביינטי לאוזניים. חוויה מוזיקלית מאתגרת היתה נדירה למדי. אפילו במת ניצנים, שאירחה להקות צעירות, לא תמיד הצליחה להמתיק בוסר עם מקוריות. נציין רק את להקת "קפיץ" ברגישות הפארודית (שיר של שורה אחת: "איזה מין דבר זה?"), ולהקת "הרווקים ושן-צור ", שהפגינה צליל מרובד של גיטרות רוקנרול.
כשמטרתה של המוזיקה לא היתה להפנט, היא פעלה כדי לשחרר פרצי נוסטלגיה בשלל קאברים ללהיטים לעוסים, אקט שמיד זיכה את הלהקה המבצעת בנהירה של קהל מרוגש לעברם. אפילו גרסה מזייפת וחסרת פוקוס של זמרת צעירה ל"True Colours של סינדי לאופר, זכתה לריקוד אקסטטי של כמה בנות. גם אלון אוליארצ'יק בגעגועים נודניקיים לכוורת סיפק להמוני נערים זיכרון סנטימנטלי מתקופת טרום היוולדם. מיד כשעלה לבמה ההרכב בום פם, עם מוזיקה צוענית מתוחכמת, הרחבה ההומה הידלדלה פלאים, למרות שהם דווקא סיפקו אנרגיות ורעננות.
גם השנה התאפיין הפסטיבל בסמלים ומילים שרוקנו מתוכן ולתוכם נוצקו מסרים פולחניים מעורפלים וכשרים לכל, כשהמסמן הופך חשוב יותר מהמשמעות עצמה. לבעיה המוכרת הזאת של חזון בומבמלה תרמו רבות זבי החוטם שששו לנכס כל סמל מאגניב. כך נערים בחולצות "רובאית-מחסלים" רוקדים לצלילי שיר המהלל את השלום שמתחיל מתוכם נראו דבר טבעי.
לא רק המילה "שלום" עברה מיסטיזציה ודה-פוליטיזציה, כך קרה גם ל"יהדות" שחברה ל'שלום" בשיר של הראסטפרי טוני ריי "עושה שלום במרומם" ב-utf8 קלוקלת. בבוקר, אחריי לילה של רייב, התעוררנו משאגות אקסטטיות "הגאולה קרובה". חשנו כי זאת דרך מוגזמת קמעה לתאר אפטר פארטי.
לעזרת המסר היהודי של השלום (וכנגד מופע התלישות של ההמון) נחלצו סמליהם של הכתות כולן: ישו בעזרת כמה קוריאנים (שגם סיפקו אתנחתא פארודית נדירה עם מפגן קרטה שהפך לריקודי קלאב מד) יחד עם סמלי המיסטיקנים, הקבליסטים והסיינטולוגים. אנשי הרא קרישנה לא רק דיברו על השלום אלא גם חילקו אוכל טעים חינם מבלי להלעיט את המבקרים במיסיונריות. לזכותם יאמר שאם לא נרתעים ממס הבולשיט בכניסה, אפשר להתפעל מהתום של כת המבקשת לבטל את ה"אני" בפסטיבל של אינדיבידואליסטים המנסים להיות שונים באותה צורה.
מעל כולם עמד הסופרסטאר שאנטי אום באבא, שבא מהודו לתת סט של רוחניות, לבשל צ'אי לכל דכפין ולהצטלם עם גרופיז. שחרור צ'אקרות אינה משימה קלה כשנתקעים לך בכבל של המיקרופון, בועטים לך ברגל ובגב, עונים לפלאפונים ומעירים הערות תוך כדי כניסה ויציאה מהמתחם, לכן ניתן לסלוח למאסטר על מבטי "שתהיה לך קארמה רעה" שהופנו למטרידים. גם בלי קשר להמונים, סיפקו הסדנאות כמה רגעים מביכים. כזאת היתה הקריאה לשחרר את הצ'אקרה תוך כדי שאנחנו נזכרים ביחסי המין האחרונים שלנו. כנראה בגלל זה לא הגענו להארה.