בנוסף להיותה מעצמה גרעינית, הפכה מדינת ישראל זה מכבר למעצמת סחר בנשים. אלפי נשים צעירות, בעיקר ממדינות מזרח אירופה, מוברחות מדי שנה לישראל לשם עיסוק בזנות. בתנאים לא אנושיים, תחת משטר אלים של איומים והשפלות, מועבדות הנשים הזרות על ידי רשת בינלאומית של בעלי עניין שמרוויחים היטב מגופן העמל. "במחוזות זרים: סחר נשים בישראל" של אילנה המרמן (עם עובד) הוא כתב עדות ראשון בעברית על קבוצת האנשים שדומה שאין נידחת ממנה: נשים מהגרות עבודה שבאות ושבות באין משים, לא מותירות כל חותם של ממש, שוהות במחשכים בעודן מעניקות שירותים שהצורך בהם זהה לצורך למחות את זכרם. זהו ספר אישי, שאמנם מכיל פרטים רבים על הסחר בנשים, אך במרכזו מסע התוודעותה של המחברת לנערות, לסוחריהן, לארגוני זכויות האדם שמטפלים בענייניהן, אפילו לאחת מערי מוצאן, ובעיקר לסגנונות הדיבור השונים של הנוגעים בדבר: עורך דין שמגן על סוחרי נשים, אשה שעדיין שוהה בישראל, נשים שכבר חזרו לארץ הולדתן, ולבסוף, אשה שמעידה בבית המשפט.
אולם "במחוזות זרים" איננו ספר מיוחד כל כך רק בזכות חילופי הסגנון החדים והמהירים, כמעט כקצב תחלופת הגברים במכוני הבריאות או הנשים המועבדות בהם. המרמן פורשת בפני קוראיה מהלך בין חמישה חלקים, שכבר חלקו השני מציע את "הסיפור השלם, אשה נסחרת בישראל" (כשמו של אותו חלק). מה שמגיע לאחר הסיפור השלם הוא הסיפור הבלתי שלם, סיפורן של נשים בודדות שהיו מספיק חזקות כדי להעיד על מצבן: החל בטניה, שמספרת בעברית עכשווית על חוויותה, דרך המרמן שמגוללת בעברית פרטנית ומדויקת את נסיעתה למולדובה, עבור בקטיה מקישינב שקטעים מיומנה תורגמו לעברית, ולבסוף עדה אנונימית שלא מצליחה, או לא רוצה, לספר מאומה. זהו רצף מהופך למהלך הצפוי של צבירת הידע והרהור עצוב על הציונות והשפה העברית: עברית מדוברת בפיה של זרה, עברית של ישראלית שנסעה (בחזרה?) למזרח אירופה, עברית מתורגמת מעדות כתובה ושתיקה (בעברית).
"במחוזות זרים" איננו ספר פרי עטו של מומחה; המרמן איננה נזקקת לידיעה המאחדת, הפנורמית, השלמה, כדי להתחיל לכתוב. היא כותבת ביחד עם הבלבול, המבוכה וחוסר האונים של מי שברגע מסוים איננו יודע, איננו מבין, מאמין ולא מאמין לאותה "ערבוביה של אמת ושקר, מציאות ובדיון, שלעולם לא אדע להתמצא בה" (35), ולכן "בשלב זה של מסעי החלטתי שלא אתעקש עוד להפריד בין בדיון למציאות" (42). הפרק הראשון בספר, למשל, מוקדש לסיפוריהן של שלוש נשים, בהם חלקים נרחבים שמתבררים, במידה מסוימת של וודאות, כשקריים. המרמן אינה מנסה להכריע בין הגרסאות, אך גם לא להביאן זו לצד זו בשוויון נפש; היא לא פוזיטיביסטית ולא רלטיביסטית. הכתיבה עבורה אינה סיכומן הצרוף והמאוחר של האמיתות הוודאיות, או האפשריות, כי אם החיפוש הרגעי, השוקק והמתסכל אחר אותן אמיתות.
"גם בשתי נסיעותי לחיפה לא הצלחתי להבקיע לי פרצות של ממש בגבולותיהם של המחוזות האלה, שעצם מיאונם להיפתח לפני זה חודשים אחדים נהיה לי בינתיים עניין מאלף בפני עצמו" (52), כך כותבת המרמן בפתחו, פתחו ולא סיומו, של הפרק על ביקורה בחיפה. מכאן ואילך מתחיל סיפור המעשה: זרותה וסגירותה של מערכת אנושית ענפה שמתקיימת בקרבת מקום ושאנשים מוכרים לנו עושים בה שימוש; כדי לנסות להבין את מלוא האימה של נשים המוגלות לקצה קיומן (הגיאוגרפי, הפיזי, המנטלי) יש להיענות למעט האימה שחוסר הידיעה מסוגל עוד להטיל.
שלא כמו זעקות מוסריות כה רבות ששואבות את עוצמתן מההחלטיות הגורפת שבניתוח הסיטואציה (חלוקה לטובים ולרעים, צודקים ואשמים), הזוועה של עולמנו, כפי שבאה לידי ביטוי בספר, נטועה ברב-ערכיות שמקיפה אותו ומליטה עליו, עד שאין פתרון מובהק שרק בשל רשעותם של בודדים איננו יוצא לפועל. דברים ברוח זו עולים מתיאורן האמיץ של הנשים, שאינן רק בגדר קורבנות חלשים שניחתה עליהם מכת גורל, אלא גם נשים שלעתים ידעו את הצפוי להן בישראל והגיעו כדי להרוויח כסף, ואפילו בלב המאפליה מקיימות ביניהן תחרות, נהנות מכוחן המיני הרב ויודעות לנצלו, לפעמים לא בורחות גם כשהן יכולות ולבסוף אף מסכמות בהנאה מסוימת את תקופת שהותן בישראל. אין בדברים הללו משום רהביליטציה של הזנות או הסחר בנשים, בנוסח דבריו הסדורים של עורך הדין המצוטט בספר, אלא מבט מפוקח ומורכב שמאשר כמה מאבחנותיו רק כדי לשמוט את הקרקע מהשיח המשפטי שהדיון בסחר בנשים מתבוסס בו.
המרמן לא רק מגלה בספרה שמחוזותינו שלנו הפכו למחוזות זרים, אלא בעיקר שאין עוד דרך להופכם למוכרים מחדש; שהכלים התבוניים והבהירים שבידינו אינם מספיקים עוד להבנת הסובב אותנו; ושמה שנדרש הוא הרבה יותר מהפניית המבט לחצרות האחוריות של החברה: הנה היא עצמה הלכה וחקרה נושא זה ומגישה בפנינו לבסוף בעיקר סבך של עמימויות. "במחוזות זרים" הוא ספר נועז מכיוון שתיאוריו הדקדקניים הנוצקים למבנה מהופך מזמינים, לראשונה במקומותינו, את אי חדירותה העקרוני של המציאות להתאזרח במחשבה הפוליטית הרדיקלית.