נפטר בטרם עת

מאת: שי גולדן

יורם ברונובסקי הוא אבדה של ממש לתרבות העברית. מי שמוכר על פי רוב כעיתונאי וכמבקר הספרות והתרבות של "הארץ" הוא לא פחות מגדול המתרגמים שחיו בקרבנו בעשר השנים האחרונות. עשר שפות, חביבי, זה לא הולך ברגל. עשר שפות, בנאדם. בכמה שפות אתה מסוגל לומר "נפטר בטרם עת"? ברונובסקי תרגם את פסגות הספרות העולמית מעשר שפות לעברית אחת.

בתרבות הזיפ-זאפ, היפ-הופ, המתורגלת בהימנעות מדחיית סיפוקים, תרגום הוא אמנות בפני עצמה. היא מצריכה שקדנות, סבלנות, קפדנות ושליטה אינסופית בשתי הלשונות המתכתבות ביניהן. ואלו – קוראים יקרים, המיומנויות של מה בכך, שפת הבייסיק של התרגום. המתרגמים הגדולים - והללו נדירים בדיוק כמו הסופרים המופלאים, החד פעמיים – צריכים להיות אנשי ספר מהמעלה הראשונה, חוקרי ספרות ותרבות, אנתרופולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים ואנשי אקטואליה מהקרם דה לה קרם, בכדי להצליח להעתיק, לשחזר, להמיר תרבות אחת, לשון פיוטית או קלוקלת, כזו המייצגת רוח תקופה או השמה אותה ללעג אירוני, אל לשון אחרת, שמותגיה, נגזרותיה, משמעויותיה ושורשיה שונים וזרים ללשון המקור. כל זאת רק בכדי שאני, אתה, אנחנו – הקוראים – נוכל לקרוא את בורחס ולהבין, את דנטה ולדעת, בדיוק למה התכוון המשורר, כשכתב באיטלקית של לפני אלף שנה את מה שהיום אי אפשר עוד לומר בעברית.

יורם ברונובסקי, נוסף על גאונותו – עליה לא נמצאו חולקים גם בימיו – כמתרגם, היה עדין דיבור, בעל פני ילד, דומה במקצת לתינוק שהתבגר, ועד כמה שהדבר נשמע בלתי משוער – לפחות בכל האמור לאינטלקטואל על, המשתייך לשפיץ של השפיץ של האליטה התרבותית – היה נגיש. מילת הקסמים המבדילה בין הללו החולקים עם עצמם את יוקרתם לבין הללו המשתוממים על ההו-הא סביבם, ורוצים רק שיניחו להם לנפשם באטלייה, לנבור בכתבים מן המאה ה-12. הוא היה נגיש בטלפון ובדואר, בחולפך על פניו ברחוב או במסדרונות האוניברסיטה. אינני יודע הרבה על האיש כאיש, למרות הסמסטר שעשיתי במחיצתו, אך אחת אוכל לתקוע בכפכם – ארץ ישרואל שלנו הפכה באחת למקום הרבה פחות תרבותי, הרבה פחות אינטלקטואלי. לכמה מבינינו שהדבר עדיין משנה להם.