היהודי שבהודי ינצח

מי זה שם צועד בבוץ כפרי, במטרייה וחולצה לבנה קצרה? מי הוא הידוען שמחזיק מפה ומסביר בטון פסבדו ידעני על נפתולי הודו? מי הוא זה שמתפעל מהעובדה שאיש אינו מזהה אותו ברחוב? האם זהו מדריך שיחור אנושי? גירסה חתיכית של אייל פלד? קנוניה של ניר חכלילי? לא, זהו דודו בהודו, כלומר בערוץ 2, בשליחות דחופה לאללה: להשיב לגבולם, כלומר לישראל, בני שבט יהודי אבוד. לא שר התיירות, לא ראש הממשלה – אלא דודו טופז בכבודו ובעצמו.

וכמה שונה היה הדודו של אתמול מזה שהורגלנו בו עד כה. לכאורה הוא נקט בכל המניירות שהביאוהו עד הלום: שידל מקומי להגיד "פרסומות", דפק מבטים מאצ'ואיסטיים לכל הכיוונים, התקמבן אצל ראש הממשלה המקומי, וכהרגלו, בניו ג'ורנליזם ארכאי, דיווח בכל רגע נתון על מצב כאבי הגב שלו. אלא שהשטיקים האלה הופעלו בעיקר כלפי הגויים, וגם זאת באנמיות, כאילו רק כדי לצאת ידי חובה, למען האמינות הדודואית. מרגע שהגיע ליעדו – כפר של יהודים הטוענים שמקורם בשבט מנשה האבוד - השיל הילד הרע של תרבות הרייטינג את עור העממי והפך לישראלי יפה בלורית, תואר ונימוסים, המדגמן נוסחה לימור לבנתית של טיול בהודו.

הסרט האישי-דוקומנטרי שהציג אתמול טופז שייך פחות או יותר לז'אנר התוכניות "המכובדות": לא היה אף מעבר מתלהם לפרסומות, המצולמים לא הופתעו באגרסיביות ברגעים האינטימיים בחייהם, הערות שוביניסטיות עודנו למחמאות, ודודו יצא מגדרו כדי להיות יותר ממלכתי מהנשיא. הוא נהג כאורח שיודע לכבד את מארחיו המקומיים, קרא להם "אחים שלי" ואפילו הסביר בטון דידקטי שילדים חננות עדיפים על ילדים קולניים. בקיצור, לא היה במשדר שום דבר ממה שהביא את טופז למעמדו הרם והמפוקפק בטלוויזיה.

כצפוי, הקפיצה שעשה טופז אל מעוזות האליטיזם הרציני נכשלה. לאחר הצפייה בתוכנית איננו יודעים על השבט האבוד יותר ממה שהראו הקדימונים. איננו יודעים ממה הם מתפרנסים, כיצד באמת נראים חיי הלילה שלהם, מהם מאכליהם המקומיים ומה לעזאזל עושה שם מאבטח. התיעוד השטחי היה פאתטי בישראליותו והתמקד בנסיון למצוא ולהציג
בכל מחיר את היהודי שבהודי. קטעי הקישור היו יומרניים ומטופשים להחריד והורכבו בעיקר מחזרה על המילה "מתרגש" והתייחסות לנוף ההודי הטיפוסי כ"סוריאליסטי". מה שחשף, כמובן, את דלותו המרגשת והסוריאליסטית של מוצר טלוויזיוני משעמם זה.

יותר משהיה זה סיור אנתרופולוגי חובבני לקידום העלייה, היה זה קמפיין מחושב להוכחת חפותם, כלומר יהדותם של בני הכפר הנידח, בפני קהל היעד הישראלי. זאת תוך שימוש באסטרטגיה שיווקית מוכחת: סלב מוכר המהווה גושפנקא לאמינותו של המוצר. זה החל בבדיחת קרש עם מוסר השכל: יהודים אינם נראים תמיד כפי שאנו מצפים, והמשיך בשאלה הרטורית המתבקשת: האם הם עושים ברית מילה. דודו רק הביא את ההיילייטס של המוצר - הם אומרים שלום, הולכים לבית כנסת, נימולים, לומדים עברית, עורכים קבלת שבת – בעוד המקומיים מדגמנים את הכותרות הללו. כדי להסיר את הספק, הם נדרשו להביע בקיאות מסוימת בלאום הישראלי: שם המטבע, פטפוטי סרק תיירותיים בשפת הקודש, ענטוז לצלילי שרית חדד, וכמובן להביע את רצונם לעלות לארץ המובטחת. מפגן היחצנות ליהדותם של מלוכסני העיניים הסתיים במשפט שג.יפית לא היתה מנסחת טוב יותר: מי שמפקפק ביהדותם מפקפק ביהדותי.

לכאורה, צפינו אתמול בעוד תוכנית רדודה שעושה שימוש פורנוגרפי בערכים ציוניים עתיקים כדי להשיג הון פוליטי. ובכלל, מי מינה את טופז לכהן כשגריר דה-פאקטו, לאמץ גינונים דיפלומטיים כגון החלפת מתנות סמליות עם ראשי ממשלה, כאילו היה בפרומו לתפקידים ציבוריים שעוד נכונו לו בעתיד? זה היה מתבקש לקטול אותו, אלמלא סיים את התוכנית במשפט סרקסטי, שלבטח כל אחד מהצופים כבר הגה בלבו: אין להם מושג מה מחכה להם פה, הם עוד נאיבים.

היה זה רגע נוגע ללב, כיוון שעל רקע הצלחתו להביא 70 עולים חדשים לארץ, חשף טופז דווקא את תבוסתה של הישראליות, שבה התפלש לאורך כל הקריירה שלו. כשדודו ירד מהעץ הציוני וחזר לדבר איתנו בגובה העיניים, הוא חלק איתנו את הסוד הטרגי והמוכר: מרגע שהעולים החדשים יותכו בכור ההיתוך של הגיהנום הישראלי, זה רק עניין של זמן, מקסימום דור, לפני שהתמימות הגלותית תיעלם ותפנה את מקומה למרירות מפוכחת. על רקע זה, נדמה שמפגן האהדה השיווקי שהרים הוא בעצם ניסיון אבהי לגונן עליהם, להשהות ככל האפשר את הרגע שבו יהפכו להיות ציניים כמוהו, ובעצם כמונו.