ללקק את הקקטוס

אם יש דבר אחד שאפשר לומר עלינו הישראלים – זה שאנחנו לא פראיירים. לא, לא. אנחנו פשוט עבדים: כנועים, מושפלים, מכוערים ועלובים. ואפילו לא עבדים שאינם יודעים שהם כאלו: אנחנו מהסוג שמשפיכים עליו, והוא מלקק את שפתיו, חושב "דבש!" ומבקש עוד. סחורה עוברת לסוחר, ואפשר לחשוב כבר איזו סחורה, מקסימום מהחנות של הדולר.

לאחרונה הוטלה גזירה חדשה. מעתה נסגרים מדי פעם רחובות ברחבי הערים במחסומים ומאבטחים חמושים. הרחובות נחלת בנימין ורמב"ם, הם מדרחוב נחלת בנימין התל אביבי הידוע, סגורים בימי הפעילות של שוק האמנים ואין יוצא ואין בא שלא עובר בדיקה גופנית ובדיקה של התיק ע"י צמד מאבטחים. כך גם לצד כיכר דיזנגוף, ובוודאי גם בצמתים אחרים ברחבי הארץ. מדוע דווקא במקומות הללו ולא באחרים? האם, לדוגמא, רחוב שינקין הסמוך למדרחוב עמוס פחות? לא. אין סיבה מיוחדת. שוב אנו נדרשים לויתור כנוע על פרטיות וחופש - לכאורה המשך ישיר של הדיכוי בקניונים. בפועל, גבול בל יעבור במדינה דמוקרטית. הפרה בוטה של זכויות האזרח הבסיסיות כמו חופש התנועה, וקו אדום ומנצנץ המצרף אותנו לאחוות המדינות החשוכות באמת.

ההבדל העיקרי בין סגירת קניון לסגירת רחוב הוא שהקניון הוא בבעלות פרטית, והאדם שבוחר להיכנס אליו תיאורטית מסכים לתנאים וההגבלות של בעל הבית, ויכול לבחור שלא להיכנס לשטחו. כשנמנע מאדם לצעוד בחופשיות ברחוב במדינה שלו, בעיר שלו, בשכונה שלו – הוא יכול לדעת שאינו אדם חופשי יותר.

לא פלא שאין בנו חמלה או צער כלפי הפלסטינים. כעת מתברר שלאורך כל הזמן בעצם קינאנו בהם: על המחסומים בהם עליהם לעמוד בדרך לעבודה, על הבדיקות הגופניות שעליהם לעבור, על המסמכים שעליהם להציג, על הגדרות המקשטות את שטחם ויותר מכל על החיילים שמנהלים את חייהם, שכעת עם שחרורם וחזרתם מהטיול הגדול במזרח, מעמידים אותנו הישראלים במחסומים דומים למדי, תמורת 20 שקל לשעה.

ובפני מי אנחנו מתכופפים? הרי המשטרה כבר הפריטה את עצמה, ואינה טורחת יותר על ביטחוננו. חיינו מופקדים לכאורה בידיו של הבעלים של הבורקסיה, או מנהל הסניף של קסטרו – עליהם מוטלת מלאכת השיטור והאבטחה – הם השריפים מתוקף היותם קמעונאים, והעובדים שהם יבחרו ינהלו את חיינו. המשטרה אמונה אך ורק על ההתעמרות בהם, ע"ע סגירת מסעדת "מקסים", בכדי לוודא את הסרת האשמה מעצמה. אין יותר רשויות במדינה – רק קבלני משנה עליהם הוטל לרדות בנו.

והיכן הוא הביטחון שאומת המאבטחים אמורה להשרות? מי מרגיש בטוח בימים אלו? שטיפת המוח של התקשורת הממוסדת, שלקחה על עצמה את תפקיד המלחיץ הלאומי וזורעת פניקה במכוון, יחד עם תרבות העדר המשגשגת, הפכו את ההמון לכנוע לאלוהי האבטחה, וביטלו כל יכולת לביקורת מציאות שאולי התקיימה פעם, כשהיינו תמימים. כשהפחד שולט ברחובות, האספסוף שולט אתו.

ויש שיאמרו – לטובת פיקוח נפש שווה לוותר על כמה זכויות. האמנם? גם אם נניח שלמשחק האבטחה יש אימפקט של ממש בהקטנת נזקי הפיגועים - האם הם יסכימו לוותר גם על מכוניותיהם בכדי לצמצם את מספר תאונות הדרכים, הגובות קורבנות רבים בהרבה?

היכן נמתח הקו האדום? מתי נפסיק לקבל כל גזירה בשם המצב הביטחוני? בעיני הגבול הוא כאן ועכשיו, עם חסימת רחובות בערים. עם הפעלתה של תוקפנות פיזית כלפי לאחר שסירבתי להיבדק מתחת לבית שלי. אחרים אולי יתעוררו לאחר שמכוניותיהם ייעצרו כמה פעמים במחסומי פתע ברחובות הערים. בוודאי עוד שניים-שלושה יצטרפו כשיחל גל ההריגות של אזרחים בעלי חזות מזרחית בעקבות זיהוי לא נכון מצידו של מאבטח חמוש, או עובר אורח שנענה לקריאה להסתובב עם נשקו האישי. לאחר שהמחבלים יתחילו להתפוצץ בתורים בכניסה למרכזי הקניות והתחנות המרכזיות, והתורים יגובו בבטונדות שיחסמו את המדרכות אולי יקפוץ עוד מישהו. וכשנתחיל להסתובב עם תעודות מיוחדות, או אולי סימונים מיוחדים על הבגדים, שאנחנו יהודים שכבר עברו בדיקה ע"י מערכת הבטחון ונמצאו כשירים להסתובב ברחוב? וכשתעלה ההצעה לסמן אותנו בצ'יפ תת עורי, פרי פיתוח חברת סטרט-אפ מקומית, שיזרז את הבדיקה, אך מטעמי תקציב נצטרך להסתפק בקעקוע המספר הסידורי על פנים הזרוע – כמה עוד יצטרפו אז?

כל אלו אינן נבואות לא סבירות לעתיד הרחוק – והרי מי דמיין לפני חצי שנה שרחובות בתל אביב ייסגרו במחסומים - זהו המקום אליו אנו צועדים בגב כפוף ומצולק. ההמשך הבלתי נמנע של ההווה האדיש, מקבל הגזירה. כצאן לטבח.

מתי אפשר לדעת שהמדינה כבר אינה מדינתך? רק כשהשמים נופלים – ונדמה שכך קרה ולאיש לא אכפת. הציבו גבול להשפלה ולדיכוי, קבעו סדר יום חדש! כל שעליכם לעשות הוא לסרב לפתוח את התיק. זה הכל. אם יתעקשו, תוכלו לבחור: לנסות לצעוד פנימה בכל זאת, או לפחות לסרב לפתוח גם את הארנק - קחו את כוח הקנייה שלכם למקום אחר. רוקנו את הרחובות, הרעישו, הפעילו לחץ על הכניסות, הרעידו את המחסומים. הפכנו לאויב הגדול והנורא של עצמנו, המעוור אותנו לא רק לסבלם של אחרים אלא גם לסבלנו שלנו ולסמרטוטים המהוהים שהפכנו להיות.

אני מאוד אוהבת את ישראל. על שום מה כבר קשה לי לזכור. נדמה לי שפעם היה פה משהו אווירתי, פעלתני, שגבר על כל המכשולים והקשיים. הוא כבר מזמן איננו. נשאר רק סירחון הזיעה בתור לבדיקה.