"קמצ'טקה" ו"שושו" הם שני סרטים שעוסקים בדרך זו או אחרת במיעוטים. קמצ'טקה מציגה את זווית המיעוט פוליטי (המתנגדים לממשל הארגנטינאי בשנות השבעים) ו"שושו" משתרללת עם מיעוטים מיניים (הומו ששואף לטראנס). כאן גם מסתיים המשותף ביניהם.
אולי זו תסמונת הדור השלישי שבי, ובכל זאת "קמצ'טקה" הארגנטינאי (שנשלח להתחרות באוסקר וכשל) מזכיר בדרך כלשהי סרטי שואה, או ליתר דיוק, סרטי הסתתרות בסגנון אנה פרנק. הסרט אמנם עוסק בתקופה חשוכה בהיסטוריה הארגנטינאית, אבל מותיר את הפוליטיקה והברוטליות מחוץ לפריים ובוחר להציג את המתרחש דרך עיניו של ילד בן עשר שהוריו הפעילים הפוליטיים נמלטים לכפר קטן ומסווים את זהותם. למעשה מדובר בתיאור עדין של רסיסי חייהם של בני המשפחה האוהבת, מלווה בסמליות בוטה בדמות הילד המתבונן, שמבקש להיות הודיני, אמן ההימלטות.
שני הילדים שבמרכז "קמצ'טקה" מזכירים במידה רבה את שתי הילדות שגונבות את ההצגה ב"באמריקה" של ג'ים שרידן. מטיאס דל פוזו בתפקיד האח הבכור, שיודע ומבין הכל על אף נסיונותיהם העיקשים של הוריו להסתיר ממנו את המתרחש, עושה תפקיד וירטואוזי של ילד נבון ורגיש. גם המבוגרים מציגים משחק משכנע: האם בגילומה של ססיליה רות מ"הכל אודות אמא" והאב, ריקרדו דארין, שבאמצעות הבעות פניו בלבד מצליח להגדיר את סערת הרגשות המייסרת אותו.
למרות המשחק המצוין, הפוטוגניות של הקאנטרי סייד הארגנטינאי, לא מעט סצינות מקסימות ומכמירות לב והעדינות שבה מחטטים בתא המשפחתי במשבר, "קמצ'טקה" הוא סרט חסר, שעובר ליד ולא חודר, הוא איטי על גבול הבקושי זז, סובל מתסריט מפוזר, מתגבש לכדי דרמה רק לקראת סופו וגם אז היא לא מספיק אפקטיבית, ולא הולך עד הסוף עם האמירה שלו. קמצ'טקה, שנשארת המעוז הגיאוגרפי היחיד שניצל מכיבוש על לוח המשחק שמשחקים האב והבן מוצגת כסמל לעמידה איתנה על האמונה שלך, כנגד כל הסיכויים - סמל שהבן אמור לקחת איתו אל עתידו במדינה שבגדה בהוריו. אך האמירה הזו לא מרחפת מעל הסרט אלא נכפית עליו.
אל תפספס
"שושו" הצרפתי, לעומת זאת, לוקח את החיים כמיעוט הרבה יותר בקלות ויכול היה לתפקד כאפר אם לא היה כל כך מתיש. הקומדיה, ששברה קופות בארצה, מתהדרת בסובלנות ראויה להערכה לכל מגוון הנטיות מיניות והפרוורסיות ומבוססת כל כולה על יכולותיו של גד אלמליח, קומיקאי צרפתי ממוצא מרוקאי, שגם ביים ווגם מגלם את התפקדי הראשי.
אלמליח רקח קומדיה ג'נדריאלית מתעתעת שמתבססת על דמות מהרפרטואר שלו: שושו, הומו חינני שנוטה להסתבך ומת להפוך לאשה. לכאורה מדובר בקומדיה רומנטית שבמהלכה שושו - שפרט להיותו טרנס ג'נדר בפוטנציה הוא גם מהגר לא חוקי שמתחזה לפליט צ'יליאני - מוצא אהבה בדמותו של סטניסלס, גבר משופם ועשיר עם חיב ה לאוחצ'ות. בפועל נפתחים בסרט לפחות שבעה קווי עלילה ואלמליח קופץ ביניהם כמו פורפרה עצבנית.
שושו גם מנהל מערכת יחסים רבת פוטנציאל קומי עם עוזר כומר בעל פטיש לבתולה מריה ולשוקולד, גם עובד כעוזרת בית אצל פסיכאטרית מפרגנת, גם מנהל סיפור אהבה מופרך וחפוז עם סטניסלס, גם נקלע לאיזו אפיזודה א-לה סרט מתח וגם וגם וגם. את כל אלה אמור להחזיק אלמליח על כתפיו הדקות, והוא פשוט קורס תחת הנטל. להוציא כמה סצינות משעשעות באמת (בעיקר בזכות דמותו המצוינת של עוזר הכומר המטורף), הוא לא מצליח להפוך את כל הקשקוש הזה למשהו שנון וחכם. נכון, אזור פיגאל מעולם לא נראה נוצץ יותר, אבל "שושו" היא לא יותר קומדיה מייגעת עם בדיחות הומואים עייפות.