וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

למה רק חדר כשאפשר קונדו?

18.4.2004 / 12:18

התרגום החדש והמצוין של "חדר משלך" הזכיר ליערה שחורי עד כמה המסה של וירג'יניה וולף עדיין מרתקת ורלוונטית

"הו וירג'יניה, היכן שלא תהיי, בגן עדן או בגיהנום, או באוקיינוס הקרח, אם שם החלטת להישאר, הקשיבי לתפילת התודה שלי! רבים הדברים שאנו חבות לך, אך יותר מכל: חדר משלנו!"

את הפנייה הנרגשת לוירג'יניה וולף שוטחת מריה, גיבורת הרומן הצ'יליאני "אנחנו שאוהבות כל כך". כשמריה מדברת על חדר משלה היא חושבת על דירת פאר ללא נוכחות גברית. והיא מסבירה: "לעולם לא אחלוק שוב את חדר השינה שלי עם גבר, מיטה משלי היא שאיפה מינימלית".

הנה כי שוב הפכה וירג'יניה וולף ל"וירג'יניה": קדושה פמיניסטית פלקטית. ייתכן שאין טעם של ממש להתקומם: וירג'יניה וולף היא איקונה תרבותית. קלסתרה הנוגה ומבטה המצועף מוכרים יותר מכתיבתה. זה אמנם קורה לטובות ביותר, אך מה חבל ששצף ההתלהבות התרבותית סביבה נוטה להחריש את דבריה.

הכותרת "חדר משלך" (וצריך היה להיות "חדר משלה") הפכה מזמן לביטוי שגור , אפילו סיסמה. בהתאמה לכך, מופיעה המסה של וולף בהוצאת ידיעות אחרונות תחת הכותרת "קלאסיקה". מיתוג המסמך החתרני לזמנו כ"קלאסי" הוא סוג של ניצחון היסטורי. הרי ב-1929, מול קהל של נשים צעירות ולנוכח אלפיים שנות כתיבה ודומיננטה גברית, עצרה וולף ושאלה בקימוט מצח: מה בעצם צריכה אשה כדי לכתוב. מכאן נפתחה בהכרח השאלה מהי קלאסיקה ומי קובעה.

וולף מצהירה שכדי לכתוב אשה זקוקה לחדר משלה ו-500 לירות סטרלינג (לפי השער של 1929). מדובר בלא מעט כסף. מבחינת וולף אלה אולי אינם תנאים מספיקים לכתיבה אבל בהחלט תנאים הכרחיים. אם נבין את ה-500 לירות סטרלינג רק כפשוטן, כי אז ייצא קצפנו הפוסט מודרני, ואולי בצדק, על הגברת הבורגנית שעמדה לה הכנסה נאה כל כך. למעשה, וולף מדברת על צורך נואש בעצמאות כלכלית בתוך עולם שהנשים בו עניות, משום שההון נמצא בידי גברים.

את וולף צריך לזכור לקרוא גם בקונטקסט המיזוגני שבו היא כותבת. לא פשוט ללגלג על הצו האוסר על נשים להיכנס בגפן לספרייה באוניברסיטה, או על קביעות תרבותיות שרואות את הנשים כנחותות. מבלי להזכיר את מרקס, וולף הבינה מה החזית המהודרת של האוניברסיטה שמדירה אותה מסתירה מאחוריה: כסף. אם נתעקש לראותה רק כבעלת ראייה בורגנית צרה נחמיץ את אחת מגיבורות המסה. ולא אחותו הבדיונית של שייקספיר.

אפרה בן, סופרת מהמאה ה-18 ובת המעמד הבינוני, נאלצה לנצל את שכלה כדי להתפרנס מכתיבה אחרי מות בעלה. היא כתבה פרוזה חתרנית שלא צייתה לתכתיבים הפטריאכליים. חוסר הצייתנות שלה היה גם חוץ ספרותי: אפרה בן הוכיחה שאפשר להרוויח כסף מכתיבה, גם אם הדבר דורש אולי הקרבה של כמה "תכונות נעימות". לפי וולף, היא השפיעה על מאות נשים שהחלו לכתוב. "כל הנשים צריכות לפזר פרחים על קברה של אפרה בן", טוענת וולף ומציינת איפה אפשר למצוא את הקבר. בהחלט ראוי להקדיש כמה מזרי הפרחים לוולף עצמה.

למרבה האירוניה "חדר משלך" אינו מתרחש אף פעם בפנים חדרה של הסופרת, אלא על שפת הנחל, מחוץ ובתוך ספריות, באולם ההרצאות בקולג' לנשים שניתנת בו ההרצאה ובחדר המרצה העלוב שבו היא מתארחת. אם נהרהר על המקום שוולף כותבת ממנו, אפשר לראות את "חדר משלך" כמטפורה לצורך העמוק שמעוררות בנו קריאה וכתיבה. הצורך באוטונומיה שתתבטא גם במקום, לאו דווקא בטריטוריה.

היות ש"חדר משלך" הוא ספר יסוד במחשבה הפמיניסטית, קשה להפריז בחשיבותו והשפעתו התרבותית. עם זאת, כפי שאי אפשר לצמצמו לסלוגן, יש ב"חדר משלך" רגעים מפתיעים וקונטרברסליים כמו העדפותיה הספרותיות וטענותיה של וולף על מרמור מיותר שניכר בכתיבה נשית (למשל ב"ג'יין אייר"). בתרגום החדש והמצוין של יעל רנן "חדר משלך" שב ומתגלה כספר מרתק ורלוונטי. דווקא משום שמתחשק להתווכח איתה על קביעותיה מראה עד כמה עדיין יש לה מה לומר לנו.

ברומן "אנחנו שאוהבות כל כך" (מאת מרסלה סראנו, הוצאת ליברוס), שמריה, הגיבורה שלו, מעריצה את וולף, מעורבת ההיסטוריה הפוליטית של צ'ילה בהיסטוריה אישית ונשית של ארבע נשים. שלוש מתוך הארבע מופיעות בעיקר על תקן של סטטיסטיות, כי ברור שאת מריה המספרת אוהבת במיוחד. מריה היא כמעט כלילת המעלות: גם יפהפייה, גם חכמה, גם פמיניסטית בלי ילדים, גם עשירה וגם סוציאליסטית בת אצילים. ומאמינה באהבה. למרות רצף תכונותיה מעוררות ההשתאות מריה מצויה בהידרדרות פנימית עמוקה לנוכח המציאות הקשה שהתדפקה על דלתה: מריה אמנם הצליחה להלך בין הטיפות בארצה הפשיסטית אבל אחותה, יפה פחות, עשירה פחות, מהפכנית יותר, שילמה את המחיר.

הרומן כתוב באינטנסיביות רגשית. רבות מהסצנות בו טעונות וכנות, אבל חסר בו דבר עיקרי והוא מבנה אחדותי. האם עדיין מותר לומר זאת? חסר נראטיב. מעין נראטיב שמתמצה ביותר ממעשה בארבע נשים שהן במקרה חברות בצ'ילה. אמנם ניתן לטעון כי חוסר הקוהרנטיות הוא דווקא תוצר של הכתיבה הנשית ומלמד על גישה לא פטריאכלית. למען האמת, "אנחנו שאוהבות כל כך" הוא בדיוק מסוג הרומנים שמבנה פנימי ברור היה מעשיר את מרקמם ותוכנם. הרי הנשים צריכות להמציא את הרומן מחדש, לא?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully