יד לילד", מיצב להנצחת מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה, נחנך ביד ושם בירושלים ב-1987. זוהי האנדרטה הראשונה שתכנן האדריכל משה ספדי באתר. ב-1995 נחנכה "אנדרטת הקרון" של ספדי בשולי הר הזיכרון. ב-1997 נבחרה תוכניתו להרחבה ולתכנון מחדש של יד ושם כולו, במסגרת תחרות-מכרז בין שישה משרדי אדריכלים מישראל לקראת פרויקט "יד ושם 2001". עלות הפרויקט, עד כה, למעלה ממאה מיליון דולר, בעיקר מכספי תרומות.
במסגרת השיפוץ, הופעל לאחרונה מערך תנועה וחנייה חדש, ובאוקטובר האחרון נחנך מרכז מבקרים מבהיל במידותיו. מרכז המבקרים ומגזרת בטון של שערים, בסגנון אמת מים רומית שנמתחה לאורך המבואה החדשה, מגדירים מחדש את הכניסה לאתר. הממדים הכבירים ועבודת הבטון המעולה מדי מייתרים, עוד לפני תום העבודות, את "אוהל יזכור", המבנה המרכזי ביד ושם ואחד משיאי אדריכלות ההנצחה המאופקת שתכנן אריה אלחנני באמצע שנות החמישים.
עד סוף 2005 ייפתח לקהל גם מוזיאון היסטורי חדש במקום המוזיאון הישן, שייהרס. המוזיאון החדש נבנה כמנהרה צרה ואפלה בצורת פריזמה ארוכה שמבתרת את ההר. ההליכה לאורכה מתוכננת כמסלול חווייתי ליניארי שבור, שבמהלכו נפתחת סדרה של גלריות-מערות חפורות לתצוגות קבועות ומתחלפות. שיאן של אלה, לקראת סוף המסלול, הוא "היכל השמות", שעתיד לכלול את עשרות אלפי "דפי העד" שנאספו ביד ושם בעשור האחרון. בסופו של המסלול נפער נתיב הייסורים הפריזמטי אל קתרזיס נופי אל "ירושלים", אל ה"עתיד", אל ה"תקווה", אל ה"תקומה". אבל קרעי הבטון המתפרצים אל העיר מזכירים כיום יותר דפורמציה של אוטובוס מפוגע או של גדר הפרדה.
ממרחק הזמן, נראה שבחירתו של ספדי לאדריכל שיהפוך את יד ושם ל-Theme Park של השואה איננה מקרית. האופי של הרמונט הנוכחי עלה למעשה כבר בעבודתו הראשונה באתר. תכנון "יד לילד" הוזמן מספדי ב-1976. בארכיון יד ושם הצטבר עד אז חומר רב לקראת ייסודו של אתר הנצחה לילדים שנספו בשואה: ציורים, מכתבים, תצלומים, שרידי לבוש. ספדי בחר מלכתחילה בגישה מושגית והציע שהאנדרטה החדשה תשמש כמקום לעצירה ולהתייחדות, ללא מוצגים.
עד לתכנון עצמו הדברים השתנו. "יד לילד" הטרימה למעשה הן את אקט הקבירה והן את מסלול החוויה המתקנת, שתי אסטרטגיות סימבוליות שעליהן מושתת התכנון הנוכחי של ספדי ביד ושם. ספדי בחר לחצוב את חלל המיצב בהר כחדר תת-קרקעי אפל, שבמרכזו דולק נר זיכרון יחיד. מסלול החוויה נותב בשביל צר ומשופע המוליך אל החדר. השביל, שחציו בנוי באבן המקומית וחלקו מקורה, נועד לרכך את המעבר אל אפלת החדר, והמשכו תוכנן כך שיוציא את המבקר מהחשכה אל האור הבוהק של הרי ירושלים.
אלא שהנר הבודד, כמו זה שב"אוהל יזכור", נראה לספדי לא מספיק ליצירת האפקט הנדרש להנצחת מיליוני נשמות, והוא חיפש דרך לשכפל את להבת הנר לספקטקל אינסופי. בתיאור הפרויקט כתב שעל החיזיון "לסחוף את המתבונן לצוף בין כוכבים וגלקסיות. כל הבהוב של להבת הנר ירעיד מיליוני נשמות ועימן את נשמת המבקר". ספדי מתכתב עם המסורת האדריכלית של הנשגב: הקצנה של מצבי חושך-אור, הפרזה במידות, במסה, בריק. המסורת הזו - למשל, אדריכלי "הז'אנר הנורא"
(Genre terrible) מהמאה ה-18 - עסקה בגלוריפיקציה ובמיסטיפיקציה של הנורא והמפלצתי. במאה ה-20 היא נקשרה ברטוריקה של משטרים אפלים. פרדוקסלית, ההנצחה של מי שהיו קורבנות לתרבות שקידשה באובססיביות ייצוגיות ומונומנטליות, גם אדריכלית, נפלה קורבן לאדריכלות מהסוג הזה.
המטרה, reflection (מחשבה, הרהור, הגיג), תורגמה אינסטרומנטלית ב"יד לילד" לאמצעים של reflection (החזרה, השתקפות, בבואה). אולם בפועל, התובענות החושית של המיצב לא מאפשרת למבקר בו התייחדות. המניפולציה החזותית הושגה על ידי העמדת הנר היחיד באולם מצולע, שכל קירותיו, רצפתו ותקרתו מחופים בלוחות מראה שקופים למחצה. במרכז החלל הותקנו שתי פריזמות קונצנטריות שנועדו להגביר את השעתוק המתעתע. החוויה תוכננה כך שתבטל תחושה של שיווי משקל, התמצאות או מידה. השביל הצר שנועד להליכה בחדר תוכנן מעל חלל ריק, מחופה מראות גם הוא, לשם חיזוק של תחושת ערעור.
השראה לתעתוע העין הזה קיבל ספדי מביתן מראות של איגוד הסרטים הבינלאומי בתערוכה הבינלאומית "אקספו 67" במונטריאול. ספדי קנה את עולמו באותה תערוכה עם פרויקט המגורים החשוב "הביטאט", שהציע פתרון גלובלי לבעיית המגורים על ידי תיעוש תהליך הבנייה והוזלתו. מאוחר יותר הוא צירף את אחד מיוצרי ביתן המראות, קולין לוו (Low) לתכנון חדר הזיכרון ביד ושם. דגם שבנו במהלך תכנון האנדרטה איפשר להכניס לתוכו את הראש ולצפות באפקט החזותי המתקבל.
ב-1984 נמצאו תורמים לבניית האנדרטה, אברהם ואדיטה שפיגל מקליפורניה, ניצולי שואה ששכלו את בנם עוזיאל בן השנתיים וחצי באושוויץ. עבודות הבנייה החלו באתר הנבחר, הגבעה שבין "אוהל יזכור" ובניין המנהלה. על הגבעה המלאכותית שנבנתה מחדש לאחר חפירת החלל תוכנן תיאטרון פתוח בן שלוש טראסות. שבע שורות כפולות של עצי ברוש נשתלו לאורך פאות המצולע. פסקול המיצב נועד להשלים את חוויית האינסופיות: הקראה מונוטונית רב-לשונית של רבבות שמות הילדים, ארץ מוצאם, גיל הירצחם.
ביוני 1987 נחנכה האנדרטה בטקס רשמי. הביקורות כנגד המיצב נדרשו בעיקר למניפולציה החזותית שגויסה לתעשיית הזיכרון. "זיקוקין די-נור", "דיסקוטק", "דיסנילנד", היו רק חלק מהביטויים ששימשו לביקורת האנדרטה; מבקרים אחרים נפעמו מהאפקט הכולל סוחט הדמעות, ונסחפו בהזיה של ספדי. כך או כך, אנדרטת "יד לילד" קבעה סטנדרט חדש בתרבות ההנצחה בישראל ובכלל. חניכתה היתה רגע לפני גל הנצחת שואה עולמי, שבמסגרתו תוכננו אינספור מוזיאונים ומונומנטים לשואה וליהדות בכלל, שמתחרים עד היום אלה באלה בכמות האטרקציות, הסנסציות ופעלולי הראווה שברשותם.
מה שהחל בשכפול אופטי בחדרי חדרים צמח תחת ידיו של ספדי לגידול פרא שהשתלט על הר הזיכרון כולו. ספדי ביד ושם הוא מקרה של מניפולציה אדריכלית-חושית שמבקשת
מיהו משה ספדי?
משה ספדי, אדריכל מהשורה הראשונה של האדריכלים בעולם וללא ספק האדריכל הישראלי המצליח בעולם, נולד בחיפה ב-1938 והיגר עם משפחתו לקנדה כשהיה בן 15. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, שם נצברים היום בכספות כל רשימותיו ורישומיו. מאז פרויקט "הביטאט" שיצר ב-1967 הוא צבר מוניטין בינלאומיים, ונחשב כיום כאדריכל הלאומי של קנדה. בישראל תיכנן, בין היתר, את ישיבת פורת יוסף ברובע היהודי, העיר מודיעין, מלון מצודת דוד (לשעבר הילטון ממילא), שכונת מגורי היוקרה כפר דוד, מרכז שמשון, והתוכנית לפיתוח מערב ירושלים. פרויקט ממילא שלו, אחד המיזמים היומרניים והבעייתיים בתולדות התכנון בישראל, תקוע מאז 1971. תכניתו הגרנדיוזית למתחם פי גלילות עומדת בלב הסכסוך בין חברת פי גלילות ומנהל מקרקעי ישראל. הוא שותף בכיר בתכנון פרויקט נתב"ג 2000, ולאחרונה שפט בתחרות הבינלאומית לתכנון הבניין החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. כידיד אישי של משפחת רבין, הוא נקרא לתכנן את מצבת השיש השחורה-לבנה של קברי בני הזוג רבין בהר הרצל, שחורגת מהסטנדרט הקבוע של מצבות גדולי האומה. כעת הוא בונה ברמת-אביב, על ראש גבעת הכורכר של תל-קסילה, את הבניין החדש של מרכז רבין לחקר ישראל, בניין שיהיה מונומנט לאיש ששנא מונומנטים. מה שאי אפשר לומר על האדריכל ספדי.
* המאמר התפרסם לראשונה בגיליון מרץ של "סטודיו"