אבל סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?

אני אוהב שלוקחים משהו ומפקיעים אותו מהקונטקסט המסורתי שלו. למשל סיפור עם, שחולצים ממנו את הגרעין הרעיוני ומטמינים אותו במקום אחר, רחוק ושונה, ומחכים לראות מה יצמח. אני אוהב את התעוזה שבזה, את השעות הנוספות שעושה הדמיון ואת התקווה שההנבטה תפיק יצירה טובה יותר מהעתיקה. אבל יותר מכל אני מעריך את אי ההשלמה של היוצר עם אלמנטים תרבותיים שלא אומרים לו שום דבר בעל משמעות על אף שמפמפמים לו אותם לווריד כל חייו, ואת הכורח שלו למצוא את הדרך המפשרת שבין הסיפורים שמרכיבים את הזיכרון שלו.

דיוויד מאמט הוא מחזאי ותסריטאי יהודי אמריקאי. לא התפלאתי לקרוא לאחרונה שהוא מחזיק ברשותו ארון יודאיקה עמוס תכולה. כמי שמכיר די מקרוב את הפרופיל הלאומי-דתי זה, ובייחוד את זה של החוף המזרחי, אני יודע לסמן טוב מאוד את המקום הזה בנפש שהוויטרינה הראוותנית אמורה לרפא. אבל מאמט, בניגוד נאמר לקרובי המשפחה שלי ולרבים כמותם, יודע שיש יותר מזה, והוא גם מחויב קודם כל ליצירה שלו. מאמט מבין למשל שמעשיית יציאת מצרים באוריינטציה עממית ובפורמט מייגע היא חסרת ערך עבורו ועבור ילדיו נוכח מיקומם הגיאוגרפי, נוף המציאות שלהם ורוח הימים. לכן קריעת ים סוף שלו חייבת לקפוץ כרונולוגית לנקודה בזמן שניתן לתאר אותה במונחים רלוונטיים. ב"פסח" (הוצאת גוונים, סדרת גוונים של שחור) הוא קוטע את ציר הזמן ומאפס אותו על ימי הפוגרומים במזרח אירופה בשנות השמונים של המאה ה-19 ומעוות את האגדה המיתית לסיפור דם הכרוך בגורל משפחתי.

הגדת הפסח החלופית הזו, שראתה אור ב-1995, היא דיאלוג מינימליסטי וחד שמתרחש מתישהו בתקופת הטלוויזיה בין ילדה וסבתה העומלות ערב החג על הכנת החרוסת. הילדה מחטטת ללא הפסק בעבר המשפחתי ומאלצת את הסבתא להעלות מן האוב פרטי סיפור מצמרר שמוטיב ה"פסיחה" עומד בבסיסו. המנוע העלילתי מצוי בידיה של הנכדה, שאוחזת בידיה כלי מטבח ודת מן התקופה המתוארת, כך שההתקשרות שלה עם האירועים נעשית דרך השמע והמגע. הטקסט אינו קוהרנטי לגמרי, הוא מתעד באמינות גבוהה שיחה שרב הנסתר בה על הגלוי, העולה מסבך של ערפילי זכרון, והיא מותירה את מלאכת השלמת הפערים בידיו של הקורא.

שתי תמיהות לסיום:
1. מדוע לוקח שש שנים לתרגם סיפור קצר בעל קהל יעד ישראלי מובהק?
2. מדוע ברור כל כך שטיפול שורש שכזה בחומרים פולקולוריסטים לא יבוא מפה?