בוסנובה

דבר אחד שיהיה ברור, כבר מההתחלה - את הרשימה הזאת כותב פנאט ברוס ספרינגסטין. אדם שבגיל 11, כשכל החבר'ה היו חזק בקטע של אטארי ואופני BMX, ביקש מאמאבא את "נברסקה" בתקליט ויניל ליומולדת. אדם שמדלקם את "ג'וני 99" בקלות בה אתם מצחצחים שיניים. אדם ש... טוב, אף פעם לא הצגתי עצמי בחברה כמאוזן. ועוד דבר אחד, לפני שאני מתחיל לכתוב על "ברוס ספרינגסטין לייב בניו יורק" - "הבוס" הוא הכינוי הכי פצצה בעולם, או מה?

בתחילת התשעים, אחרי "לאקי טאון" ו"מגע אנושי", שני האלבומים שיצאו בצמידות, הבוס שקע לתוך מלנכוליה. הוא התחיל לכתוב מוזיקה מתוך איזו אוטו דקונסטרוקציה, מקליט את "רוחו של טום ג'אד" העגום והמיוסר. הוא הפסיק להופיע באיצטדיונים בפרינציפ, ביקש מהסוכן שלו לא לשלוח שום דבר לאם.טי.וי, טרק לעיתונאים מ"הרולינג סטון" את הטלפון בפרצוף והתכוונן על זוגיות כפרית באחוזה בניו-ג'רזי עם זמרת הליווי והאשה הפרטית, פטי שיאלפה. ה-E STREET BAND חיפשה גגים וחלטורות עד שהבוס ישוב לעשתונותיו. סטיב ואן זנדט, הגיטריסט המדהים, הגיח ב"סופראנוס" בתור סילביו, ומקס ויינברג, המתופף הכי טוב עליו לא שמעתם מעולם, הרים להקת ליווי בלייט נייט של קונאן אוברייאן. כולם דיברו על הבוס במונחים של דינוזאור ממוזיאון הרוק. הוא ניגן בפני ועדי עובדים של מפעלי טקטסיל - באמת - והתחבר חזק מאוד לקטע של גיבור מעמד הפועלים. האמת, נהייתי קצת מודאג.

והנה עכשיו, בבום על קולי לתוך הפרצוף, הברוס חוזר עם אלבום ההופעה הכי בנזונה בעולם מאז, נו טוב, "המחומש". "המחומש" היה מקיף וענק, אבל כמה חשבונות היו צריכים להיסגר כדי להשלים את התמונה. "ג'אנגלנד" (אולי הטקסט הטוב ביותר שכתב מעודו) נעדר ממנו ללא נימוק מניח את הדעת, "להוכיח זאת כל הלילה" חסר, והכואב מכל, "אלנטיק סיטי". אז הנה, באיחור של 15 שנים, הבוס מביא אותה בטובה תחת טובה לשירים שעשו אותו גדול באמת. "נולד בארצות הברית" זוכה לביצוע ענק, בעיבוד מרטיט של ואן זנדט. "אם אפול מאחור", המוחמץ בביצוע אולפן, נדחף לפרונט כמו שראוי! רגע, עוד לא גמרתי - הביצוע הנוכחי של "הנהר" הוא הטוב ביותר ששמעתי מעודי בהופעה חיה. ושמעתי איזה שבעה.

19 טרקים, וכל אחד, באמא שלי, בול פגיעה. אני משוחד, חשוב לשוב ולהזכיר, אבל נדמה לי שמדובר בהוכחה פוטנציאלית לקיומו של שכל ישר בעולם. הבוס יכול היה לגמור כמו בוב דילן, אבל הוא כל כך גדול, שהוא לא יכול להרשות לעצמו. אז רגע לפני שהוא סוגר את הבסטה, שנייה לפני שהשרירים לא נדחקים עוד מחוץ לחולצת הפלנל בהורמונליות מתפרצת שכזו, דקה לפני שגם הקול המחוספס והעמוק הזה מסיים את שירותו בצבא הרוק (הבוס כבר בן 51!), ברוס נותן לכל מי שיודע להוקיר משהו טוב, את הטוב ביותר שלו, ומזכיר לכולנו איזה אחלה מקום יכול היה להיות העולם, אם היו נותנים לאנשים לנגן מכל הלב, לאחרים לשמוע אותם בכיף, ולאלה שנשארו בחוץ לקנות את "ברוס ספרינגסטין, לייב בניו יורק". באלוהים שאני מתרגש לכתוב את המילים האלה.