פנים כפולות

בניגוד למקווה, "להתראות הולנד" אינו מאשים את העם ההולנדי בבגידה בעם היהודי. הוא איננו "מפריך את מיתוס ההולנדים הטובים", ולו משום שמיתוס זה הופרך בכל פעם שהופרח לאוויר. "התוצאה [בהולנד] היתה אסון שלא היה כדוגמתו באף ארץ מערבית אחרת. אפשר להשוותו רק להכחדה של יהדות פולין…" כתבה חנה ארנדט לפני יותר מארבעים שנה, "אף כי, בניגוד לפולין, עמדתו של העם ההולנדי איפשרה למספר גדול של יהודים להסתתר… בכל זאת התגלה בסופו של דבר מספר גדול במיוחד של יהודים שחיו במחבוא, לפחות מחציתם, בלי ספק בעקבות מאמציהם של מודיעים, הן מקצועיים והן מזדמנים". זהו סיכום מצוין לסרט, קרוב לרוחו הרבה יותר מאשר הפרסומים המתלהמים בטלוויזיה ובעיתונות.

וילי לינדוור, במאי סרטים יהודי הולנדי, מציג את סיפור יחסם של ההולנדים ליהודים ההולנדים בתקופת מלחמת העולם השנייה: סיפור כפול פנים, שנע בין מבצעי הסתרה הירואיים לבין הלשנות והסגרות. סיפור משפחתו של לינדוור חושף שניות זאת: הוריו ניצלו בזכות משפחה הולנדית, דודיו ניספו בשל הלשנה של אזרח הולנדי. למצילים יש שם, כתובת וצאצאים שמעידים על מעשיהם; המלשינים האלמונים נותרים באלמוניותם. גם כוחות השיטור ההולנדיים, ששיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, מוצגים במורכבותם: השוטר שאיננו מביע כל צער, לא מבין על מה המהומה וממשיך לאחוז בהצדקות שונות למעשיו, ומולו השוטר המתחרט, המבויש, שמכה על חטאיו.

הבמאי מראיין את ראש העיר הנוכחי של חרונינגן: הם יושבים ביחד בארכיון העיר, מפשפשים במכתבי ההלשנה ובתכתובות המרשיעות בין ההולנדים לגרמנים ומנסים להבין כיצד 98 אחוזים מיהודי חרונינגן הושמדו. הוא שואל את ראש העיר האם פעולות ההלשנה מעידים על "המנטליות של ההולנדים". אבל סרטו הוא הוכחה לריקונו של מושג המנטליות: איך אפשר למצע בין מי שהסתכן ושיכן בביתו יהודים לבין מי ששלח את אותו מכתב קצר שבעקבותיו הוצאו היהודים ממסתורם ונשלחו למותם, בעוד אבי המשפחה המחביאה נענש בעינויים קשים? ובין שני אלה לבין הנער ההולנדי שעבר ברחוב בעוד הקרונות השורקים מובילים יהודים במרכז העיר ולא עשה דבר, כי לא הבין, או הבין והדחיק, או פחד מהחיילים הנאצים, או חשב בסתר לבו כי כך ראוי להם, לשכניו לשעבר? אנטישמיות היתה בהולנד, היתה ועודנה. אבל הנה יושב לו יהודי שחלק ממשפחתו נספה במחנות והוא ראש עיריית חרונינגן. או לינדוור עצמו, שצועד ברחובות הולנד ומביים כעשרים סרטים על השואה.

"להתראות הולנד" הוא סרט הולנדי, שנעשה על ידי במאי הולנדי ומיועד לצופים הולנדים. הוא מציב שאלות קשות לפתחם של ההולנדים. הוא דורש מההולנדים חשבון נפש. מה לכל זה ולצופים הישראלים? עלינו מוטלת משימה קלה בהרבה: להתרפק על רשעותם של האירופים ועל אומללותם של אבותינו. לגזור מההתרחשויות האכזריות באירופה את צדקת דרכנו: אנחנו, לעומתם, לעולם לא היינו מסגירים יהודים. "אמרו לנו שההולנדים עזרו ליהודים, אמרו לנו שההולנדים הצילו יהודים, אמרו לנו שההולנדים אהבו יהודים. האם אמרו לנו את האמת?", זועק הפרומו של ערוץ 2: כמו היהודים בהולנד, גם אנחנו קורבנותיהם של ההולנדים. החברה ההולנדית נקרעה בתגובותיה להשמדת היהודים; אנחנו נתאחד בתגובתנו.

שמו של הסרט, "להתראות הולנד", מכוון למסקנה הציונית הוולגרית הנובעת לכאורה בהכרח מהסיפור הקשה אותו הוא מגולל: לעזוב את הולנד, להיות בישראל. גם הבחירה להביא דבריו של הבמאי, המלווים את הסרט כולו, בדיבוב מוזר ואנכרוניסטי לעברית, מתעקשת על ההפרדה בין חברה הולנדית נוצרית לבין העם היהודי, ששפתו הראויה היא עברית, ושמקומו היחיד הוא מדינת ישראל. אבל היהודים האירופיים היו חלק אינטגרלי מהחברה האירופית; רק לאור זה, נגלית הזוועה שבשואה. מי שמניח את נפרדותם העקרונית של היהודים מהחברה האירופית חולק רבות עם האנטישמיות.