כל המשפחה שלי נספתה בשואה. אצלנו השואה תמיד נוכחת, מרחפת מעל האירועים המשפחתיים הקטנים כל כך שאנחנו מקיימים, מעל הרצון לחבק ולהיות קרובים כל הזמן ובידיעה שאנחנו הנירנפלד האחרונים. 25 שנה אני מנסה להבין את הכאב הזה. 25 ימי שואה, 25 צפירות דומייה, 50 טקסי זיכרון ממלכתיים, 4 טקסים אלטרנטיביים. אני לא פוסט מודרניסטית, אני צריכה את הטקסים האלה. אני צריכה לעמוד כמו בול עץ כל שנה בצפירה, אני צריכה את השידורים המיוחדים, את אלבום התמונות מפולין. פעם בשנה אני צריכה את ה"ביחד" ואת ה"יזכור" ולא אכפת לי שהם מלאכותיים. ככה זה, אשכנזים מדברים על רגשות רק כשמכריחים אותם. פעם הצלחתי למצוא נחמה מהכאב הזה בזרועות המדינה. אני זוכרת שהדגל וההמנון ריגשו אותי ומילאו אותי גאווה. אדוני ראש הממשלה וכבוד נשיא המדינה, איך הפכתם את המדינה למקום שאני שונאת כל כך?
בעצרת הממלכתית אמר אתמול הנשיא קצב: "העולם ידע, העולם ראה והמשיך להתעלם משואת יהודי אירופה. הבושה צריכה ללוות את האנושות לעולמי עד". האם גם אני צריכה להתבייש שראיתי רצח עם בסרייבו ובקוסובו והחלפתי ערוץ, או שאני יודעת על אנשים שחיים בעוני נורא ובתנאים לא אנושיים ולא מגיבה? כבוד הנשיא, ביום השואה הזה הבנתי איך אפשר לשתוק. אם היית מכבד אותנו אתמול בנוכחותך בטקס יום השואה האלטרנטיבי בתאטרון תמונע, יהודה משי-זהב היה מזכיר לך את החבית מלאת הדם של זק"א שעמדה באמצע ירושלים אחרי הפיגוע בסברו. היית שומע את הסיפור של אור ישראלי על ילד בן חמש שמקנא באפרוח כי האפרוח לא ילך לצבא. אנחנו שותקים, כי אנחנו עייפים ומובסים. אבל התחת שלך ישב בנוח על כיסא מרופד בטקס הממלכתי. אותך לא הטרידה שאלת האבטחה, אתה לא נדחקת לאולם תיאטרון קטן וצפוף עם עוד 400 אנשים כדי להקשיב, לחשוב ולחלוק בכאב. אתה לא צריך את כל אלה, לך יש נאום מוכן מהשנה שעברה.
בנאומך המשכת וטענת: "לא נרפה מהמאמצים להעניק זכרון חיים לכל יהודי שנרצח בשואה. עלינו להציל את זכרם של כל אחד ואחד מששת המיליונים מתהום השכחה שהועידו לו הנאצים". אם היית בא אתמול לטקס, ודאי היית שומע ממיכל אהרון, שבעצם אף אחד לא רוצה לשאת את זכר השישה מיליון - "לכל השירים עושים חידושים ומשמיעים אותם בערבי שירה בציבור, חוץ משירי השואה. האם לשיר "אלי אלי" יכול להיות ביצוע ב"כוכב נולד"? אתה מבין, לשואה יש צליל אחר, צליל שמעיד על חוסר תקווה ופחד, אפילו עמיתך, שרון, מעדיף את החובש, שנשאר ליד הפצוע ב "בלדה לחובש", מאשר להיות חסר אונים ב"שריפה אחים שריפה". שי נהון, שקעקע את המספר של סבתו בידו, היה מאשר לך שרבים מעדיפים שהמספרים הללו ייעלמו יחד עם הנאצים. אתה מבין, הזיכרון והתיעוד המעוצבים של ספילברג נוחים יותר מהעובדות.
כבוד הנשיא, להחיות את זכרון ששת המיליון זה להבין שאותם אנשים צעדו מותשים, רעבים ועייפים למותם, רחוק מהחלום המעודד של שרון על חרב המאבק לשמירת האור והחירות על ידי כל בני החורין. כבוד ראש הממשלה, מה אתה מציע לנו אם לא מערכת חדשה של חרדות והאם בכלל קיימת חירות תחת מכבש התרבות הציוני?
כבוד הנשיא וכבוד ראש הממשלה, אם הייתם באים אתמול לטקס יום השואה האלטרנטיבי הייתם מוצאים אנשים מיואשים, כואבים וחסרי אונים, שחושבים שזכרון השואה הוא בפירוק החומות, השנאה והאלימות, ולא בעידודן. אבל אולי עוזי וייל צודק ומאז השואה הזמן הולך אחורה.