הריחניות של הרב-תרבותיות

"ההיסטוריה של החירות היא ההיסטוריה של ההתנגדות" (וודרו ווילסון)

1. הכישורים החברתיים שלך מתפתחים לכיוונים מפתיעים: אתה לומד לסרב בנימוס להצעות לעשות הרואין, אתה לומד לסרב בתקיפות להצעות להחליף את התיק שלך בעבור מנה, למרות ש"אין בעצם שום הבדל בינו לבין שקית פלסטיק". אתה לומד לזהות כמה זמן בחור השתמש לפי מספר השיניים שנשארו בפה שלו. אתה לומד להבחין בין אנשים שמשמינים כיוון שנגמלו לבין אלו שסתם שמנים.

2. כולם סביבך חפים מפשע – אף אחד לא עשה כלום, כל השופטים בני זונות. מ"לא ידענו שבתוך השקית יש קוק" ועד "מאז לא הצליחו למצוא את האקדח שאיתו הוא איים עלי לפני שיריתי".

3. כולם סביבך בעלי הפרעת קשב – וזה די מרגיז איך העיניים שלהם מאבדות מיקוד כל פעם שאתה מתחיל לספר על המשפט שלך, ואיך דפקו אתכם כי לא יכלו להכניס לטייסים ולמטכ"לניקים, והשופט התעלם מחופש המצפון, הבן זונה הזה.

4. אברושמי – הבחור בבניין ליד, אתה יודע, זה יונה אברושמי, כן, זה מההפגנה, זה מ-21, 22, 20 לאמיל גרינצווייג. כן, זה. אם אתה מדבר טיפונת בשקט יותר על פוליטיקה, ואם הראש שלך טיפונת משתוחח כשהוא עובר, זה רק טבעי, אתה יודע.

5. אתה מפתח יצרים חייתיים בכל מה שקשור לטלפונים ציבוריים. אתה זוכר שהבחור הזה יושב כאן כיוון שלפני 15 שנה רצח את בן הדוד שלו, ובכל זאת אתה מוצא את עצמך אוחז בכוח את שפופרת הטלפון, מביט בו מבעד לעפעפיים מצומצמים ואומר: "עכשיו זה הזמן שלנו, אתה לא תדבר".

"תחת שלטונה של ממשלה הכולאת בבתי הסוהר ללא צדק, מקומו האמיתי של האדם הישר אף הוא בכלא" (הנרי דייוויד תורו).

6. בדיוק כשחשבת שאי אפשר להיות חרמן יותר, אתה מגלה שאפשר: אתה מביט בערגה על סוהרות בנות 40, אתה מביט בערגה על פרות שמטיילות על הרכס שמעבר לגדר. לעזאזל, אתה מביט בערגה בשקעים חשמליים.

7. אתה מבין את נוהלי התזונה בשירות בתי הסוהר: הימים שבהם אתה לא אוכל אורז לבן וקציצה לארוחת צהריים הם הימים שבהם אתה לא הולך לאכול ארוחת צהריים. בכל ארוחה חייבים להיות שבעה פריטים בדיוק, בשום אופן, לא משנה מה הנסיבות, אסור שיותר מפריט אחד יהיה ניתן לאכילה. וכשאתה אומר שאחד מהם יהיה ניתן לאכילה, אתה מתכוון למים, או בימים שהם מעופשים, לקוביית המרגרינה.

8. אתה מאבד כל שמץ מודעות פוליטית: חבר שלך חוטף כדור מצופה גומי בפרצוף בזמן הפגנה נגד תוואי הגדר ואתה מגלה את זה כשאתה מנקה חלון עם עיתון מלפני שבועיים. אתה שומע את רוני דניאל מדבר ונדמה לך שזה קול אלוהים מפיו ולא דובר צה"ל. יום אחד אתה שומע את השכנים הערבים שלך משוחחים על הכיבוש. אתה זוכר שזה קשור איכשהו לסיבה שנכנסת לכלא, אבל אתה לא זוכר: כיבוש של מי את מי? אתה קורא וקורא באדוארד סעיד אבל לא מצליח לקבל באופן רב תרבותי את הדרך ששכניך משתמשים בשירותים. וזה לא עוזר שאתה מזכיר לעצמך שזה אמור להיות היגייני יותר; וזה לא עוזר שאתה מזכיר לעצמך שיערות הגשם נעלמים.

9. ברגעים קשים אתה נעמד ונותן לעצמך קצת נוח-דום, או מעלה בזכרונך את סגן מפקד המשטרה הצבאית מאיים לשלוח אותך כאסיר לבנות גדרות בגדה המערבית, ואתה מחייך, כי אתה כבר לא בכלא הצבאי.