ככה למדתי לאהוב את עומרי שרון

"זה גרם לי לחשוב", אומרים אנשים מדי פעם, ככה סתם, אולי בלי ממש לחשוב. לא לעתים קרובות קורה שספר או משהו דומה באמת מעורר אדם מבוגר לפעולה קוגניטיבית רצינית, שלא לדבר על שינוי של ממש בדעות ובתפיסת העולם. אבל זה באמת ובתמים מה שקרה לי אחרי שקראתי את החיבור הקצר והמופתי של אלן פינקלקראוט "בשם האחר - הרהורים על האנטישמיות שבפתח" (הוצאת שלם). קוראי וואלה! המושבעים המתלוננים בהתמדה על השמאלנות של כתבי האתר ישמחו ודאי לשמוע שהשינוי הזה כרוך בצעד קטן ימינה.

פינקלקראוט, פילוסוף צרפתי-יהודי חשוב בן זמננו, מציג בספרון הזה (36 עמודים) טענה חזקה שעשויה להישמע בתחילה פשטנית או חשוכה: האיום האנטישמי החדש מאירופה, זה שמופיע אחרי יובל של רגיעה, אינו מגיע מצידם של הימנים, השמרנים הגזענים והנוצרים האדוקים, אלא דווקא מהצד האחר, זה של השמאל הרדיקלי המוסרני שמבקש כל העת להגן בחירוף נפש על ה"אחר", על הקורבן. האנטישמיות החדשה, למרבה הפרדוקס, מגיעה דווקא מהצד שהפיק במלואו את לקח השואה, הצד שאומר "לא עוד!": לא עוד פאשיזם, לא עוד גזענות, שוביניזם, לאומנות או שנאת האחר.

בשמאלנותי המוטבעת אני נוטה לרוב להגן על ההפרדה בין אנטישמיות לבין אנטי ישראליות. כל טענה שמצרפת את השתיים נחשבת בעיני גזענית כשלעצמה. אבל "בשם האחר" הבהיר לי עד כמה תפיסת העולם שלי צרה. בכלל, בשבילי, ונדמה לי שבשביל אנשים נוספים שנולדו בישראל, בארץ שבה שריפת בתי כנסת היא אחד הדברים הפחות מאיימים, כל מושג האנטישמיות נשמע מפוקפק, כמו איזו מפלצת מכונפת מצוצה מהמיתולוגיה הבבלית. אבל מתברר שיש דבר כזה אנטישמיות. כש-60 אחוז מאזרחי גרמניה טוענים בסקר שנערך לאחרונה שיש דמיון בין מעשי ישראל בשטחים למעשי הנאצים, יהיה זה לא בלתי מתקבל על הדעת להסיק שהאנטי ישראליות משמשת בהרבה מקרים כחליפה מכובדת לרגש מכוער וישן.

אבל האם מתוך ההבנה הזו שלי, ישאלו הגולשים הנאמנים, אני מבינה סופסוף שכל מי שיש לו ביקורת וטענות על מדיניות ישראל הוא בעצם נאצי גזען עוכר ישראל עמלקי? כלל וכלל לא, בדיוק להפך. אם להרחיב את הטענה של פינקלקראוט, לפחות במקרה של ישראל, לא רק השמאל הרדיקלי, אלא גם הימין הרדיקלי לוקה באותה אובססיית זכרון שואה אינפנטילית מוגזמת, שלפיה או שאתה קורבן מסכן או שאתה בן זונה נאצי. אין שום אפשרות אחרת. ההבדל הוא שבעוד הימין הקיצוני אחוז חרדה מפני האפשרות שנהיה שוב קורבנות מעונים, השמאל הקיצוני אחוז בפחד חולני מהאפשרות שנהפוך אנחנו עצמנו לנאצים. אחד אומר אריק נאצי שני אומר רבין אס.אס, אחד אומר גדר הפרדה, שני אומר חומת אפרטדהייד, אחד אומר "ובכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" ואחר אומר שכל מדינת ישראל היא פשע אחד גדול. לא זה צודק ולא זה צודק.

אלן פינקלקראוט הוא דוגמה חיה לאפשרות אחרת (אם כי לא האפשרות היחידה). הוא ידוע בעמדותיו הרפובליקניות, אך מצד שני התנגד לגדר ותמך ביוזמת ז'נבה; הוא מציג נקודת מבט מורכבת ואינטליגנטית, שיש בה שמרנות אך אין בה פנאטיות ושמחפשת את האמת הנפתלת והמסובכת ולא להבקיע גול. אולי הגיע הזמן שכולנו נתנסה קצת במשהו מהסוג הזה. נכבה את המסך על הרובוטריקים והשקרניקים, נבין שהמזרח התיכון הוא משהו קצת יותר מורכב ושהדרך חייבת להיות יותר מאשר משחק כדורגל או התגוששות גלדיאטורים.