חמישיית הדיסקים החדשה מסדרת "בראשית" של הד ארצי משחזרת את התקליטים של פעם בדיסקים באיכות משופרת המעוצבים בצורת התקליטים השחורים ההם. כך נמנעים מאיתנו הצקצוק של המחט, כובד התקליט שקורע את הקרטון והחלפת הצד באמצע האלבום. נדמה שמספר האנשים שעדיין מעריכים את החור שבתקליט לא גדולה מזו של אספני הבולים, ודווקא בשל כך חובה לשמ?ר את ההיסטוריה המוזיקלית של המקום הזה ולהנציחה על גבי דיסקים. החמישייה החדשה עושה את העבודה אך היא גם מעוררת מחשבות נוגות לגבי הדורות הבאים שאולי ירצו להוציא מחדש את תוצרי התרבות של תחילת האלף הזה, של זמננו אנו.
ההוצאה הנוכחית כוללת אלבום כפול עתיק מ- 1960 המתעד את מופע מצעד פזמוני היישוב "היה היו זמנים", שבו קטעי קישור אבסורדיים בכיכובו של אורי זוהר שעדיין מצחיקים ואפילו מזכירים מערכונים של "החמישייה הקאמרית" ז"ל; אלבום כפול מתוזמר בנוסח יאיר רוזנבלום משירי להקת חיל הים בשנים 1968-1973 עם הסולן הנאה שלמה ארצי (מ"חסקה" ועד "דוגית נוסעת"); המופע הנשכח בצדק "קונגרס הצחוק הציוני" של שוקולד מנטה מסטיק (בגירסה המורחבת מ- 1972 שכללה גם את ציפי שביט), שמתיימר לספר על תל-אביב של שנות השלושים אך למעשה הוא חלטורה פ??ש?נ?לית בניחוח גרציאני; אלבום עליז של להקת פיקוד דיזנגוף, שהורכבה בסוף הסיקסטיז מיוצאי להקות צבאיות וסיפקה פיסת אסקפיזם על רקע מלחמת ההתשה (כולל ביצוע עברי גאה ל- When Im 64 של הביטלס); וגם יוצא דופן מבורך אחד: האלבום "צמר גפן מתוק" של שלמה גרוניך מ- 1982.
הקשבה רצופה לארבעת הדיסקים (גרוניך זר להקשר של ארבעת האחרים, לכן לא ייסקר כאן) מחזקת את התחושה שכל הקיום הציוני מבוסס על ערגה למשהו אחר. עכשיו אנחנו מתגעגעים לסמים של שנות השישים או לסנטרופז של השבעים, אבל מתברר שגם אז העדיפו לשיר "היה היו זמנים" ולהיזכר כמה כיף היה לפני שקמה המדינה. ובכל זאת, היום אנו נמצאים בתקופה חסרת תקדים מבחינת מפלס הנוסטלגיה ונדמה שכבר טבענו בים הדביק שהציפנו עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. מעין חור שחור מבחינה תרבותית שאין בו באמת דבר מלבד נוסטלגיה לתקופות אחרות. כאילו את כל היצירתיות אנו משקיעים באמצעים חדשים להנעת אוכלוסייה ולפיזור הפגנות ולא נותר הרבה למוזיקה, למילים, לבמה, לנשמה.
אבל יותר מכל מהווה האוסף שיר הלל מתמשך למוסד הלהקות הצבאיות שיצר את העתודה הכמעט בלעדית לז?מר הישראלי באותה תקופה. מה המשותף לאריק איינשטיין, ריקי גל, שלמה ארצי וגידי גוב? נכון, הלהקה הצבאית. מה המשותף לטל פרידמן, מודי בר און, צביקה הדר ודניאל לפין? החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב. ולעומת זאת, מה המשותף לשלום אסייג, נאור ציון, אבי גרייניק ורמי שטרן? כולם זכו למקום על במת הסטנד אפ ללא צורך בתעודה מהאוניברסיטה או מהלהקה הצבאית. כלומר, בתחילת העשור הקודם ביצע הסטנד אפ מהפכה של ממש בתחום הבידור בישראל בכך שאיפשר לכל המו?דרים להגיע לאור הזרקורים, שהביא אותם במהרה גם למסך הקטן.
היום התהליך הפוך והוא מעורר ערגה דווקא למונופול של הלהקות הצבאיות: כדי להיות זמר או שחקן חייבים להיות בטלוויזיה. לא רק הזמרים מ?נו?פים על ידי ועדת מומחים מטעם עצמם, אפילו הסטנד אפיסטים כבר לא צומחים במועדונים קטנים אלא ב"אקדמיה לצחוק", שתנפק את התעודה הנדרשת כדי לעלות על הבמה האמיתית. אז אולי בכל זאת עדיפה המגויסות של הלהקה הצבאית על המסחריות של ערוץ 2.
כשחנה מרון (מאירצ'ק) פונה ליוסף ידין (סוקניק) בשיר "כל הדרכים מובילות לרומא" ומתוודה באמצע הטיול באירופה של הזוג ("שני סברס מכנען") על כך שבעצם היא "מתגעגעת לקולות ילדים, לצלילי עדרים, לריחות פרדסים, לכוס מיץ תפוזים, לבננה של תנובה...", קשה שלא להתגעגע גם. עברו בין 30 ל-40 שנים מאז שהאלבומים המקוריים יצאו ונדמה ששום דבר לא השתנה ואנחנו עדיין מתגעגעים. לבלורית של ששי קשת, לקול של שלמה ארצי, להומור של יוסי בנאי, לילדותיות של ציפי שביט. רק אורי זוהר כבר לא רוקד על אותן במות אבל גם הוא מתגעגע. כי בעצם אין ממש הבדל בין המשיח על החמור הלבן שממשיך להתמהמה ובין ההבטחה הגדולה שהבטיחו לנו האבות המייסדים של המפעל הציוני ואף פעם לא קיימו.