ככה חוזרת לה תהילה חתיכית

גם "לקחת חיים" וגם "חלון סודי" הם מסרטי המתח שגורמים לך לרטון לכל אורכם "אבל למה שהוא יעשה את זה?" בין שמדובר בכניסה לבד לבית חשוך שבו בבירור ממתין הרוצח, או בתפיסת נמנום וניתוק הטלפון כשהרוצח חג סביב הבקתה המבודדת שלך. שניהם גם סובלים מסופים גרועים ומודבקים ונהנים משחקנים ראשיים רמי פרופיל שנכונים לפשרות.

השטיק של הרוצח ב"לקחת חיים" הוא להחליף זהויות עם קורבנותיו: עם כל נרצח הוא משנה את שמו ועיסוקו ומתחזה לקורבן. הבלשית אנג'לינה ג'ולי מיד מעירה בחוכמה רבה שהוא ככל הנראה מאוד לא מרוצה מעצמו. כשהעלילה מעבירה הילוך, זהות הרוצח הופכת ברורה למדי, או לפחות לא מפתיעה במיוחד. התסריטאים מצידם מנסים לבלבל (או לעצבן, תלוי איך תסתכלו על זה) אותנו בכל מיני טריקים, כמו למשל שלרוצח היה אח תאום; שהוא מכין בובות חוטים קטנות, שמרגע שהוזכרו פעם אחת, נמחקו מעולם הסרט ללא שוב. לו היה איזה קוד אתיקה תסריטאית, אני בטוחה שקובי ניב היה עורך להם שימוע מחמיר בנושא.

בעצם המיני סקופ היחיד של "לקחת חיים", שכרזתו מתהדרת בין השאר בשמותיהם של אנג'לינה ג'ולי (הידועה כחובבת סרטי טראש), אוליביה מרטינז (בעיקר החבר של קיילי, אבל שיחק גם ב"בוגדת", למשל) וקיפר סאתרלנד (לא יותר מארבע דקות מסך בכל העסק), הוא איתן הוק. הוק, שידע ימים יפים יותר, לא השתתף בשום סרט מאז 2001, חוץ מ"לפני השקיעה", סרט ההמשך ל"לפני הזריחה" הידוע בכיכובו, שבו הוא שוב פוגש את אהובתו החמקמקה לשעות ספורות. עד כמה עצוב שזה נשמע, הוק הוא גם בין כותבי הסרט, שאמור לצאת בסוף יוני.

לצפייה ב"חלון סודי" הכינו אותי תגובות לכתבה על סרט אחר שדחקו ללכת אליו כי "חלון זה הסרט שג'וני נראה הכי הורס שם, סרט מהמם". רצתי בעקבות ההמלצות, ואכן דפ, הודות ל"שודדי הקאריביים", נהנה שוב מהתהילה החתיכית של ימי "רחוב ג'אמפ 21". אני מאוד מחבבת אותו, אבל גם הוא לא יכול לאזן את הניג'וס של הסרט הזה.

במעין דראפט ל"מיזרי" מגיש הפעם סטיבן קינג (שהסכים שהסרט ייעשה בעקבות הסכם זכויות לסיפור אחר) את מורט, סופר רבי מכר ידוע (דפ) השקוע במחסום כתיבה ובגירושים מכוערים ומוטרד על ידי פסיכופת אלים ודרומי להחריד (ג'ון טורטורו, בפלגיאט של עצמו מ"אחי, איפה אתה"), הטוען שהסופר גנב סיפור שלו ופרסם אותו תחת שמו. לשמחת כולם מתברר שמורט פרסם את הסיפור המדובר במגזין כמה שנים לפני שהפסיכי טוען שהוא כתב אותו. כל שעליו לעשות הוא להשיג עותק של המגזין ולהרחיק מעליו את הלוקו, שבינתיים מסלים את פעולותיו.

גם הפעם הוטל על דפ להעניק לדמותו הרגועה למדי כמה טיקים אקסצנטריים, כמו למשל פריקת לסתות כל שני וחמישי פלוס גוונים בשיער בטעם רע ממש. בנוסף הוא צריך להתמודד עם אשתו הלא יציבה (או בשפה של הסרט: אכפתית), שאותה מגלמת מריה בלו. בלו חונכת כאן את הצטרפותה לליין השחקניות הבלונדיניות הסתמיות שקשה להבדיל ביניהן, מהליין של נעמי ווטס ושרליז תרון (כן, כן, "מונסטר", אני יודעת).

אמנם הסרט נהנה משתיים-שלוש בדיחות טובות לאורכו, אבל בסופו של דבר לא מצליח ממש לעניין, וגם לו היה מצליח, סוף הפואנטה התלוש, המנסה להדגים במגושמות כיצד היה נראה "החוש השישי" לו אדגר אלן פו היה מתסרט אותו, מקשה מאוד לצאת מהסרט בלי ממש להתנשא עליו.

מריה בלו (או אולי ווטס?) משחקת גם ב"קולר", מסרטי הלאס וגאס הפחות נוצצים של כל הזמנים. ברני (וויליאם ה. מייסי) הוא קולר, עובד קזינו שתפקידו להעביר את הנאחס שלו למהמרים, ולהביא בעצם נוכחותו מזל רע לאלו שמצליחים מדי. נראה לי שסרט על מישהו המתפרנס מיכולתו המיסטית להביא מזל רע יכול להיות או דרמה על הקיום כאדם המאמין בלב שלם שהוא וכל מקורביו נידונו לכישלון תמידי או קומדיה עם אדם סנדלר. "קולר" הוא לא זה ולא זה, וממש לא ברור מה כן.

הסרט מתחיל בסצינה חמודה שבה מבאס ברני אולם קזינו שלם, מהביג שוטס של הרולטה ועד הזקנות של הסלוט משינז, וממשיך בנימה מדוכדכת ואפקטיבית למדי. כשעה לתוך הסרט השאלה מדוע מישהי כמו בלו החתיכית תימשך למישהו כמו מייסי הלוזר נותרת פתוחה, אך נשכחת בבליל התפניות העלילתיות המשונות והבלתי סבירות שהסרט, שמאבד את שפיותו בערך באמצעו, שוקע בהן. הוא מתקשה להחליט אם הוא מותחן מאפיה כבד ראש, מיני סדרה בהולמרק או "האקדח מת מצחוק 2 וחצי". המצב כה גרוע שדמות מסוימת אף נדרסת למוות על ידי רכב חולף רגע לפני שהיא מחסלת דמויות אחרות.

קצת לא נעים לרדת על "קולר", בעיקר כי ההתחלה שלו מבטיחה, ולו רק היה משהו חינני בירידה שלו מהפסים, הייתי עושה כל מאמץ לפרגן לו, אבל מדובר בבלגן מגושם ומנדנד. וזה כולל את אלק בולדווין.