עץ הדעת תפוס

אמש בישרו מהדורות החדשות שוועדת דברת - הוועדה הציבורית שמונתה לבחון את מערכת החינוך ולעצור את הסחף בה - הגישה את מסקנותיה למשרד החינוך. היות שהממשלה התחייבה מראש ליישם את מסקנות הוועדה, והיות שמדובר בתוכנית רדיקלית שהולכת לנענע קשות את עץ הדעת הממלכתי נטול התפרחת, מערכת החינוך כמרקחה. ובכן במה דברים אמורים?

הרפורמה העיקרית שהציעה ועדת דברת עוסקת בהפיכתו של כל בית ספר למשק חינוכי אוטרקי יחידה אוטונומית שתנהל תקציב עצמאי, ובראשה יעמוד אותו מנהל ישן שיזכה לשדרוג משמעותי בסמכויותיו הישנות: הוא זה שיקבע מעתה את תוכני ההוראה ושיטות הלימוד שיונהגו בבית הספר שלו, אבל זה עוד פינאטס. בבית הספר החדש יידרשו המורים לשבוע עבודה בן חמישה ימים, שכל אחד מהם יימשך עד ארבע אחרי צהריים (גם אם לא ילמדו בכיתות בפועל), ויש עוד. מעתה ואילך יקבע המנהל במישרין את חבורת המורים שאותם הוא רוצה בכוח המחץ שלו. חלפו עברו להם ימי הקביעות, ואיתם גם דרגות השכר האחיד. מורה שיצעיד את תלמידיו אל עבר המחר ויביא אותם להישגים לימודיים מרשימים יתוגמל כספית באופן אישי. לעומת זאת, מורה שלא יציג תיק עבודות מרשים יוסיף להחזיק בתלוש מבזה ולחלטר לפרנסתו בדרכים שונות ומשונות, או שפשוט יסיק את המסקנות ויעזוב את תחום ההוראה מרצונו החופשי.

אם מתבוננים במסמך שהנפיקה ועדת דברת בלבן של העין, מבחינים שמדובר בעוד מקרה קלאסי של הפרטת מערכת כושלת, בתקווה שאותה יד נעלמה של השוק החופשי והתחרותיות המתלווה אליה יושיעו את עגלת החינוך מהבוץ הטובעני שהיא שרויה בו שנים רבות כל כך. האם דווקא צעדים של הפרטה ייטיבו עם אותה מערכת חינוך ויפסיקו את קריאות השבר של אלו הסופקים כפיהם לשמים וזועקים בקול חרב שהתלמידים של היום זה לא כמו פעם ושהדור פוחת והולך לו?

במבט ראשון נדמה שמדובר בצעד נכון, הכרחי ומתבקש זה זמן רב. ציבור ההורים והתלמידים קץ לו מזמן במערכת ההוראה האנכרוניסטית שסיפחה אליה בשמחה את כל אותם בוגרי אוניברסיטה לא מבריקים במיוחד (אם נצטנע בלשוננו), ובתמורה לבינוניותם העניקה להם משכורת מגוחכת ולו"ז מרווח למדי. את תוצאות התהליך הזה חווינו כולנו על בשרנו, או נכון יותר על שכלנו: תחום ההוראה הפך עיר מקלט לאלפי אנשים נטולי כריזמה, לחלוחית ומעוף שהשמימו את עלומינו והפכו את השעות הרבות שבילינו בכיתה לסיוט של הכתבה בלתי פוסקת (זוכרים את המזכ"ל הנכלולי אברהם בן-שבת?). בעשורים האחרונים כשאמרת מורה התכוונת בעצם ללוזר מקצועי - אחד שלא שפר עליו גורלו ומצא את עצמו, בעל כורחו, בקצה השלילי של סקאלת המקצועות המחייבים הכשרה אקדמית אך מעניקים לעוסקים בהם תשואה כספית זעירה ומעמד חברתי נחות.

מה הפלא שאקלים תרבותי שכזה הביא לפמיניזציה של מקצוע ההוראה? משלמים לנשים משכורת רעב של 3,500 שקל בחודש, נותנים להן לצאת קצת מהבית כדי שירגישו טוב עם עצמן, אבל דואגים בעצם לחזרתן אל חיק המשפחה, לא יאוחר משתיים בצהריים. מישהו הרי צריך לאסוף את הילד מהמעון ולהתקין לבעל – איש הקריירה האמיתי – ארוחה וקבלת פנים חמות עם שובו מהעבודה כשהוא עייף ותשוש אך גדוש במצלצלין. אז נכון שקיימות גם מורות אחרות. אלה המלאות כרימון בתחום הדעת שעליו הן מופקדות ורואות בהוראה שליחות של ממש ולא ברירת מחדל, אך הן מעטות. מעטות מדי. התפקיד השוחק ותלוש המשכורת העולב גורם לקומץ המובחר הזה להתייאש עד מהרה ולחפש את המשך עתידו המקצועי מחוץ לגבולותיה של מערכת החינוך בישראל.

את כל העיוותים האלו מבקשת, כאמור, ועדת דברת לתקן. בשורת ההפרטה שהיא מבקשת לערוך תגרום להשבתם של המורים הטובים שנטשו לתחומי בית הספר ותסנן החוצה את הבררה - מורים ושיטות הוראה כאחד - שאליה הורגלנו בשנים ארוכות כל-כך של חינוך ממלכתי שקפא על שמריו. ארגוני המורים כבר הודיעו כי יעמדו על רגליהם האחוריות וייצאו למאבק ממושך ברפורמות המבקשות לנגוס בקביעות המורים ובזכויות המוענקות להם על סמך הוותק שצברו. אך כשישככו להם גלי השביתות והעיצומים ההמוניים יבינו אף הם ששינוי מהפכני במערכת החינוך הוא בבחינת הכרח, גם אם משמעות הדבר, לפחות בשלב הראשוני, עזיבה של רבים מהם את חדר המורים הישן והטוב ופרידה לשלום מכוס התה המסורתיות, שאותה לגמו במהלך הפסקות עשר רבות מספור כשגרונם ניחר.

חרף כל זאת, רגע לפני צירוף ברכת הדרך לרעידת האדמה המתוכננת במערכת החינוך, ברצוני להסב את תשומת הלב לאחת מהסכנות הטמונות בהמלצות ועדת דברת, בהנחה שאלה ייושמו ככתבן ולשונן: נכון וראוי לקדם מורים ואנשי חינוך שיציגו קבלות בשטח ויוכיחו מצוינות, אך הדעת נותנת שכדאי להקדים ולשאול מהם אותם פרמטרים שעל פיהם יסווגו הישגיהם של מורי ישראל. בהסתמך על רוחו של הדו"ח - המאמץ גישה קפיטליסטית שרואה בשורה התחתונה (או במקרה של חינוך הציון הסופי בבחינה) את חזות הכל – נראה שהמדד האולטימטיבי לבדיקת כישוריו ומעמדו של מורה פלוני ייקבע על פי מידת הצלחתם של תלמידיו בבחינות הבגרות (או בבחינות מחוזיות אחרות אם מדובר בתלמידים בשכבות גיל צעירות יותר). החלתן של נורמות שיפוט אלה סופן להמיט אסון על בתי-הספר הממלכתיים ולהופכם לבתי ספר אקסטרניים לעניים.

תהליך שכזה יביא, בסופו של צלצול, להדרתם של מורים שכל מערכת חינוך ראויה צריכה להתגאות בהם: אלה המעודדים אצל תלמידיהם חשיבה ביקורתית ופותחים עבורם צוהר לעניינים רבים החורגים מחומר הלימוד הסטנדרטי, אך מיטיבים אולי פחות (ואולי שמה מסרבים?) להגיש להם חומר לימוד שבלוני ומאוס, שבאמצעותו ישיגו גיליון ציונים משובח שיביא אמנם נחת רוח מרובה לאבא ואמא, אך יותיר את רוחם שלהם דלה ומשמימה.